נשיא סוריה המודח בשאר אסד, יצא בהודעה ראשונה מטעמו ממוסקבה אחרי הנפילה. בהודעה הוא מנסה להתגונן: "נשארתי בסוריה עד לרגע האחרון. התפניתי ממנה לבקשת רוסיה. בשום שלב של האירועים לא הוצע לי לפרוש או לקבל מקלט מדיני בארץ אחרת. הברירה הייתה אחת – הגנה מפני מתקפת הטרור".
לדברי אסד, "יציאתי מסוריה לא הייתה מתוכננת ולא התרחשה בשעות האחרונות של הקרבות, כפי שטענו. להיפך, נשארתי בדמשק, מילאתי את תפקידי עד השעות המוקדמות של יום ראשון ה-8 בדצמבר 2024. כשכוחות הטרור חדרו לדמשק, עברתי ללטקיה בתיאום עם בעלי בריתנו הרוסים כדי לפקח על פעולות הלחימה. עם ההגעה לבסיס חמים באותו בוקר התברר כי כוחותינו נסוגו לחלוטין מכל קווי הקרב וכי עמדות הצבא האחרונות נפלו. ככל שמצב השטח באזור המשיך להידרדר, הבסיס הצבאי הרוסי עצמו ספג מתקפה מועצמת על ידי תקיפות מל"טים. ללא כל אמצעי בר קיימא לעזוב את הבסיס, ביקשה מוסקבה שמפקדת הבסיס תארגן פינוי מיידי לרוסיה בערב יום ראשון ה-8 בדצמבר. זה התרחש יום לאחר נפילת דמשק, בעקבות קריסת העמדות הצבאיות הסופיות והשיתוק שנגרם כתוצאה מכך של כל מוסדות המדינה שנותרו".
אסד הבהיר בהצהרה הראשונה שלו אחרי המפלה כי "בשום שלב במהלך האירועים האלה לא שקלתי לפרוש או לחפש מקלט, וגם הצעה כזו לא הועלתה על ידי איש או מפלגה. דרך הפעולה היחידה הייתה להמשיך בלחימה נגד מתקפת הטרור. אני חוזר ואומר שמי שסירב כבר מהיום הראשון של המלחמה להחליף את הצלת אומתו למען רווח אישי, או להתפשר על עמו בתמורה להצעות ופיתויים רבים, הוא אותו אדם שעמד לצד הקצינים והקצינים. חיילי הצבא בחזית, מטרים ספורים ממחבלים בשדות הקרב המסוכנים והאינטנסיביים ביותר. הוא אותו אדם שבשנים האפלות ביותר של המלחמה לא עזב אלא נשאר עם משפחתו לצד בני עמו, תוך התעמתות עם הטרור בהפצצות והאיומים החוזרים ונשנים של פלישות טרור לבירה במשך ארבע עשרה שנות מלחמה. יתר על כן, מי שמעולם לא נטש את ההתנגדות בפלסטין ובלבנון, ולא בגד בבעלי בריתו שעמדו לצידו, לא יכול להיות אותו אדם שיעזוב את עמו או יבגוד בצבא ובאומה שאליהם הוא שייך.
עוד הבהיר הנשיא המודח שטבח בחצי מיליון אזרחים כי "מעולם לא חיפשתי תפקידים למען רווח אישי, אבל תמיד החשבתי את עצמי כאפוטרופוס של פרויקט לאומי, הנתמך באמונת העם הסורי, שהאמין בחזונו. נשאתי שכנוע בלתי מעורער ברצונם וביכולתם להגן על המדינה, להגן על מוסדותיה ולקיים את בחירותיהם עד הרגע האחרון. כאשר המדינה נופלת בידי הטרור והיכולת לתרום תרומה משמעותית אובדת, כל עמדה הופכת לחסרת תכלית, מה שהופך את עיסוקה לחסר משמעות. זה לא מפחית, בשום אופן, את תחושת השייכות העמוקה שלי לסוריה ולאנשיה, קשר שנשאר בלתי מעורער מכל עמדה או נסיבות. מדובר בשייכות מלאה בתקווה שסוריה תהיה שוב חופשית ועצמאית".
