לאחר הצהרות תקיפות וברורות כי יפרוש מהממשלה אם יוכנס סיוע הומניטרי לרצועת עזה, שר האוצר בצלאל סמוטריץ' נראה כעת מתקפל מעמדתו הקודמת. המהלך הזה מעורר שאלות רבות לגבי עקביות עמדותיו הפוליטיות והשפעת הלחצים הפנימיים והחיצוניים על מקבלי ההחלטות בישראל.
כזכור, סמוטריץ' ובכירי מפלגתו, הציונות הדתית, איימו בפרישה מהקואליציה לאור כוונת ישראל לאפשר הכנסת סיוע הומניטרי נרחב יותר לרצועת עזה. עמדה זו נבעה מהתפיסה שהכנסת סיוע בזמן שחטופים ישראלים עדיין מוחזקים בידי חמאס, מהווה ויתור למחבלים ופוגעת בעקרון הלחץ על הארגון. האיומים הללו היו חלק ממסע לחץ ציבורי ופוליטי שנועד למנוע או לצמצם באופן דרמטי את כניסת הסיוע.
אולם, נראה שהמציאות בשטח, הלחצים הבינלאומיים הגוברים, והצורך ביציבות קואליציונית הכריעו את הכף. למרות ההתנגדות הנחרצת, ישראל אכן הגבירה את קצב הכנסת הסיוע ההומניטרי לרצועה, בהיקפים משמעותיים יותר מבעבר. ההכרה בצורך למנוע קריסה הומניטרית מוחלטת, לצד הדרישות מצד ארה"ב ומדינות נוספות, הובילו לשינוי במדיניות בפועל.
ההתקפלות של סמוטריץ' מאיום הפרישה, על רקע כניסת הסיוע, משדרת מסר כפול. מצד אחד, היא עשויה להתפרש כהכרה במגבלות הכוח הפוליטי של סיעתו אל מול שיקולים רחבים יותר של ביטחון לאומי ויחסים בינלאומיים. מצד שני, היא מעלה שאלות לגבי אמינות האיומים הפוליטיים של מפלגות הקואליציה. האם איומים אלה נועדו לצרכים פוליטיים פנימיים בלבד, או שהם משקפים עמדה עקרונית שמוכנים לשלם עליה מחיר קואליציוני?
ההתפתחות הזו מדגישה את הדילמה המורכבת בה נמצאת ממשלת ישראל: בין הדרישה להחזיר את החטופים בכל מחיר, לבין הצורך למנוע אסון הומניטרי בעזה שיגרור גינויים בינלאומיים ויפגע בלגיטימציה של הלחימה. נראה שבשלב זה, נבחרה הדרך של מתן מענה מסוים לצרכים ההומניטריים, גם במחיר של "התקפלות" מעמדות עבר תקיפות.
נותר לראות כיצד ישפיע המהלך הזה על מעמדו של סמוטריץ' בתוך הקואליציה ועל יחסיו עם בוחריו לאחר שהבטיח משהו וחזר בו, וכן האם העמדות הפוליטיות המשתנות יאפשרו יציבות ממשלתית לאורך זמן, בפרט לנוכח האתגרים הביטחוניים והמדיניים המורכבים העומדים בפני ישראל.
