הבוקר, כאשר הידיעה על מותו הטראגי של השחקן אלון אבוטבול הופצה ברבים, נחשפנו שוב למציאות כואבת: תקשורת שחלקים ממנה הפכו לחסרי רגש, לחסרי אחריות ולחסרי חמלה. במירוץ הבלתי פוסק אחרי "הפוש הראשון", אחרי הציוץ הוויראלי ואחרי הדקה בטלוויזיה שתקנה עוד כמה אלפי עיניים, שכחו רבים מהעיתונאים ומהמערכות העיתונאיות את הדבר הבסיסי ביותר – אנושיות.
רן בוקר, כתב התרבות של ynet, פרסם פוסט חריף – אך קולע – על הדקות שאחרי מות אבוטבול. דקות שבהן משפחתו בקושי הספיקה לעכל את האובדן, בעוד עשרות אפליקציות של כלי תקשורת כבר התריעו בפלאפונים על מותו של "שחקן בכיר", או "אישיות מוכרת".
מוות הוא לא סקופ. הוא טרגדיה.
כאן לא מדובר באירוע ציבורי, בפרשה פוליטית או בפרסום ראשון על מינויים. כאן מדובר בחיים של אדם, במשפחה אמיתית, בכאב אותנטי. כשפוש כזה נשלח – לפעמים אפילו לפני שקרוביו הקרובים קיבלו הודעה מסודרת – הוא חודר באכזריות ללבבות של בני משפחה, של ילדים, של חברים. ומה המטרה? להיות קודם.
התקשורת הישראלית ידעה ימים יפים יותר. ימים שבהם הכתב לא מיהר לפרסם מבלי לאמת, וודאי לא לפני שווידא שהמשפחה יודעת. ימים שבהם קוד אתי לא היה רק "מסמך תלוי על הקיר", אלא נר לרגליהם של עיתונאים רבים. היום, נדמה כי האצבע על "הפוש" קלה מדי, ושהלב – נותר מאחור.
ביקורת מוצדקת – ולא בפעם הראשונה
זו אינה הפעם הראשונה שתקשורת בישראל חוטאת בהתנהלות צינית ונצלנית בזמןי אסון. דפוס החיפוש אחרי "מי זה היה", "כמה לייקים זה יביא", ו"האם ננצח את המתחרים" – גובר פעם אחר פעם על העקרונות העיתונאיים והאנושיים.
לסיכום:
חובתה של תקשורת חופשית היא לדווח, להאיר, לחשוף. אך חובתה הבסיסית יותר – היא להיות אנושית. גם אם הדבר עולה בדחיית הפוש ב-20 דקות. גם אם זה אומר לתת למשפחה את רגעי השקט האחרונים שלה, לפני שהעולם כולו מגלה.
כמו שכתב רן בוקר – "איזו בושה".
