קלמן ליבסקינד תוקף השבוע בטורו במעריב את יוזמות החתימה של אנשי מילואים וגמלאים מצה"ל וממערכת הביטחון, אשר פרסמו עצומות הקוראות להפסקת הלחימה ולהחזרת החטופים, תוך שילוב שמם והשתייכותם הצבאית. לדבריו, אותם פעילים יודעים שלא יעמדו מול ביקורת עיתונאית – וזו הסיבה שהם מעיזים לעשות זאת שוב ושוב.
ליבסקינד סבור שאם העיתונות הייתה דורשת מהם דין וחשבון, שואלת שאלות קשות על העצומות הקודמות – ובעיקר על הקריאות לסרבנות ערב 7 באוקטובר – ייתכן והם לא היו חוזרים על כך היום.
הוא קובע שהתקשורת בישראל מתגייסת לקמפיינים רק אם הם מופנים נגד ראש הממשלה נתניהו וממשלתו. לדבריו, ברגע שאדם פועל "נגד ביבי", הוא זוכה ליחס תקשורתי מלטף – בלי שום סימני שאלה.
ליבסקינד מבקר גם את עמדת התקשורת ביחס להבדל בין העצומות של היום לאלה שלפני המלחמה. הוא טוען שכשבעבר נכתבו עצומות שעסקו בקריאה לסרבנות – כמעט ולא נשמעה ביקורת כלפיהן. היום, כשמציגים עצומה ללא קריאה לסירוב פקודה – ממהרים להדגיש את "ההבדל", אך ליבסקינד טוען שזה תירוץ שמסתיר את העובדה שההתארגנויות הן של אותם אנשים, ולעיתים אף באותן מילים ובאותו טון.
לדבריו, רבים מהחותמים היום על עצומות נגד הלחימה הם אלו שחתמו בעבר על מכתבים שקראו למילואימניקים לא להתייצב. הוא מזכיר בין השאר את דן חלוץ, אמיר השכל, נמרוד שפר, ועוד – ומדגיש שלדעתו, העובדה שהם שוב בפעולה נובעת מהעובדה ש"הם יודעים שלא יתקפו אותם בתקשורת".
ליבסקינד קובע שמדובר בתופעה תקשורתית מסוכנת. לטענתו, העיתונות לא רק שאינה שואלת שאלות – היא גם משדרת את המסרים כאילו היו עובדות. הוא מדמה את יחסה לעצומות לאולפני תעמולה, וטוען שהעיתונאים הפכו ל"לוח מודעות".
עוד טוען ליבסקינד, כי רבים מהחתומים כבר אינם בשירות פעיל, חלקם לא משרתים מזה עשרות שנים, ובכל זאת מוצגים על ידי התקשורת כאנשי צבא בכירים בעלי סמכות מוסרית. הוא שואל מדוע דעתם של טייסים לשעבר או רופאים במילואים אמורה להיחשב מוסרית יותר מזו של אזרח מן השורה.
ליבסקינד מוסיף וטוען שהנחת היסוד של חלק מהעצומות – כאילו הממשלה אינה רוצה להחזיר את החטופים – היא שקרית, ומתבססת על תעמולה תקשורתית שיטתית. הוא מדגיש כי הממשלה הזו היא שהחזירה את רוב החטופים – גם אם שילמה על כך מחירים גבוהים בהרבה ממה שהאופוזיציה דרשה בעבר.
בנוגע לתקשורת, ליבסקינד סבור שהיא אינה מציגה מגוון דעות אמיתי. גם אם 70% בציבור תומכים בעסקה, הוא טוען שהנתון הזה מגיע לאחר קמפיין תעמולה אינטנסיבי. לטענתו, אפילו אם נניח שהסקרים אמינים, אין לכך משמעות – משום שהתקשורת עצמה היא שמעצבת את דעת הקהל.
הוא גם מטיל ספק בעובדה שהציבור כולו מתנגד להמשך הלחימה, ומאשים את התקשורת בהעלמת קולות אחרים. "האם לא ייתכן שבטלוויזיה לא יימצא ייצוג לאותם 30% שחושבים אחרת?" – הוא שואל.
לסיום, ליבסקינד קובע כי הבעיה העיקרית אינה בעצם ההבעת דעה, אלא בשימוש ביחידות הצבאיות לשם כך. הוא רואה בכך ניצול פסול של האתוס הצבאי, ושימושו לצורך פולמוס פוליטי.
לטענתו, השקר הגדול שמוביל את העצומות הוא הפצת התחושה שיש מחנה בישראל שלא אכפת לו מהחטופים – דבר שהוא קובע שהוא "עלילת דם מודרנית", ומאשים את העיתונות בהפצתו.
"אני כבר לא מדבר על תוכן העצומות עצמן," כותב ליבסקינד. "אני מדבר על הצורה – על ההתמסרות המוחלטת של כלי התקשורת לפמפום של מסרים פוליטיים במסווה של מוסר."
