אירוע בו מעורבות אושרת בראל, סגנית ראש עיריית בית שאן, והכתב עלי מוגרבי מערוץ 13, עורר דיון סוער אודות חופש העיתונות בישראל. נאווה רוזוליו, ממובילות המחאה, טוענת כי בראל חסמה לכאורה את מצלמתו של מוגרבי ואילצה אותו לקטוע שידור חי מזירת פגיעת כטב"ם בבית שאן.
רוזוליו גורסת כי המעשה היה ממניעים גזעניים, ומציעה כי מוצאו הערבי של מוגרבי הוביל לחשד שמדובר ב"תקשורת זרה", ועל כן נמנע ממנו לשדר. היא מקשרת זאת להנחיה חדשה של הצנזורה הצבאית, הדורשת מעיתונאים זרים לקבל אישור מראש ובכתב לשידור, כולל מיקום ותיאור, ומזהירה כי הפרות ייחשבו לעבירות פליליות.
רוזוליו טוענת כי הגבלת סיקור תקשורתי זר בזמן מלחמה נועדה "למנוע מהציבור הישראלי מידע מלא ופרשנות ביקורתית", ומקשרת זאת ל"הפיכה משטרית/הפיכה בתקשורת" רחבה יותר. היא סבורה כי השתקת עיתונאי ערבי-ישראלי משרתת "רווח כפול לממשלת הגזענים". היא מזהירה כי ישראל מסתכנת בהפיכה ל"משטר אנטי-דמוקרטי, דכאני, לאומני, גזעני ופשיסטי (ובקרוב גם תיאוקרטי)" במאבקה באיראן.
יוסף ישראל, קולגה מערוץ 13, הגן על מוגרבי כ"אח יקר וכתב חרוץ" שכיסה במידה רבה את המלחמה נגד חיזבאללה בצפון. עם זאת, קולגה נוסף, יוסי אלי, דיווח כי מוגרבי עצמו מאמין שנמנע ממנו לשדר לא בגלל היותו ערבי, אלא בגלל היותו, "רחמנא ליצלן, כתב חדשות 13!". אלי מחשיב זאת לגרוע אף יותר, ורואה בכך תוצאה ישירה של "הטנטרום" של השר לביטחון לאומי, בן גביר, בנוגע ל"עצירת" התקשורת הזרה ואל ג'זירה. אלי מסכם, "לאט לאט אין מדינה דמוקרטית. בושה."
האירוע מדגיש חששות הולכים וגוברים בקרב חלקים בציבור בנוגע לשחיקת עקרונות דמוקרטיים וחופש העיתונות בישראל, עם השלכות על אופן הפצת המידע וצריכתו, במיוחד בתקופות סכסוך.
