אין עונש ראוי יותר לנתניהו מדונלד טראמפ. טראמפ הוא סוג של נתניהו, רק הרבה יותר גדול. נתניהו פופוליסט? טראמפ פופוליסט על סטרואידים. נתניהו מניפולטור? טראמפ הרבה יותר. נתניהו נרקיסיסט? בהשוואה לטראמפ הוא בני בגין. נתניהו נוכל? טראמפ מגה־נוכל. מצפונו של נתניהו נקי? לטראמפ אין כלל מצפון. מבחינת נתניהו, אחריו המבול? טראמפ הוא המבול. בקיצור, כמאמר השיר ההוא, כל מה שנתניהו יודע לעשות, טראמפ עושה טוב יותר.
זו הייתה יכולה להיות מהתלה מופלאה של ההיסטוריה, שמצוידת בחוש הומור בריא, אבל הבדיחה על חשבוננו. כי אם נתניהו עומד בראש מכונת רעל, הרי שטראמפ עומד בראש המעצמה האדירה בתבל. מאחורי דונלד טראמפ עומדים כל המנופים העצמתיים בתחומי הביטחון, הכלכלה, המדיניות וההשפעה. מאחורי נתניהו עומדים ינון מגל ויעקב ברדוגו. זה לא כוחות.
אלמלא היה מדובר כאן בגורלנו, הרי שזו הייתה תצוגה נהדרת של צדק פואטי. כשנתניהו נתקל באנשים מסוגם של הקלינטונים – ברק אובמה או ג׳ו ביידן – הוא פורח. זהו מרחב הנוחות שלו. הוא לש אותם כבצק רך, הוא מושך אותם באף, הוא מבטיח ולא מקיים, הוא מתיש, הוא משקר, הוא מתחרט ומתחבט ומתפתל ומיילל, ובסופו של דבר התוצאה זהה: הזמן חולף ושום דבר לא קורה – למעט עוגמת נפש ותסכול.
כשהוא נתקל בדונלד טראמפ זה הפוך. לטראמפ אין קשב או סבלנות לשטויות של נתניהו. הוא מבזבז זמן? אז נמשיך בלעדיו. הוא מבטיח ולא מקיים? נעניש אותו. הוא גורר רגליים? נפתיע אותו. וכך קרה שנתניהו קרא בעיתון על המו״מ הישיר בין האמריקאים לחמאס, ואחר כך חגג ניצחון זמני עם הרחקתו הזמנית של אדם בוהלר. אלא שזה היה ניצחון פירוס. בוהלר חזר, המו״מ עם חמאס חזר, ונתניהו קרא בעיתון על שחרורו של עידן אלכסנדר – וחטף סנוקרת מהדהדת, כשהעולם כולו למד על המחויבות האמריקאית לשחרור חטופים אמריקאים אל מול האטימות הישראלית לשחרור חטופים ישראלים.
וזהו רק תיאור חלקי. כי נתניהו קרא בעיתון גם על ההסכם בין האמריקאים לחות׳ים, שבמסגרתו נזרקנו לכלבים, ועל המו״מ הישיר בין האמריקאים לאיראנים הוא אפילו לא הספיק לקרוא בעיתון, כי הוא שימש תפאורה חיה וחיוורת להכרזה של טראמפ על המו״מ במעמד האומלל ההוא בבית הלבן.
עכשיו תארו לעצמכם שיורש העצר הגולה במיאמי יחליט להפעיל את מכונת הרעל הביביסטית נגד טראמפ. כמה זמן ייקח לטראמפ להגלות אותו לקובה? כי אצל הנשיא הנוכחי אין איזונים ואין בלמים, אין כללים ואין נימוסים. הוא עושה מה שבא לו. ונכון לעכשיו, נתניהו לא בא לו טוב בעיניים.
ואכן, התגובה הציונית ההולמת לא איחרה לבוא. אתמול, קצת לפני 11 בבוקר, אמר ינון מגל ברדיו ש״טראמפ ליצן״. כיוון שהייתי שותף לשידור ההיסטורי הזה מיהרתי לשאול את עצמי לאן ממשיכים מכאן.
האם מחר תזרח השמש? לאיפה נעלם "דונלד בן פרד"? לאן נעלמו המצהלות והצהלולים שנשמעו ברחבי ערוץ 14 ובשאר אגפיה של מכונת התרעלה בליל ניצחונו האחרון של טראמפ? לאן התפוגג "השם יתברך תמיד אוהב אותי" שנוגן אז מסביב לשעון? והכי חשוב: האם מדובר בתחילתו של מדרון חלקלק? האם יכול להיות שאחרי שהגדירו את סגנו של המשיח כ"ליצן", הם עוד עלולים להגיע למסקנה שהמשיח עצמו, בן דוד בשר ודם, כלומר נתניהו, הוא שוליית הליצן?
אל תעצרו את נשימתכם. זה כנראה לא יקרה. כמאמר הבדיחה ההיא ("פוגרום זה פוגרום"), כת זו כת. הם לא הולכים לשום מקום. הם יישארו למרגלותיו של שוליית הליצן עד הסוף המר. אין להם אופציה אחרת. בימים הקרובים תיערך במזרח התיכון מסיבה גדולה. ומי לא מוזמן? ישראל. סעודיה, קטאר, איחוד האמירויות. יש דיבור על ארדואן, על אבו מאזן, על א־שרע הסורי. עסקאות בטריליונים על השולחן. סדר אזורי חדש. יכולנו להיות שם, בראש השולחן. אבל נתניהו מעדיף את בן גביר ואת סמוטריץ׳, נתניהו בן ערובה של השוליים הסהרוריים הנידחים ביותר, ואנחנו תקועים איתו.
בתקופתם של נשיאים אחרים זה היה יכול לעבור בשלום יחסי. אצל אובמה, ביידן וקלינטון הייתה מחוייבות בסיסית לישראל. היו קווים אדומים שלא נחצים. גם אם נתניהו התיש, שיגע, שיקר והמאיס עליהם את חייהם, הם הענישו אותו סמלית, בתוך המסגרת. אצל טראמפ הכללים אחרים. כלומר, אין כללים. הוא עוד יכול להתהפך, הוא יכול ״לגלות״ מחדש את נתניהו, הוא יכול לשנות כיוון, לעשות פניית פרסה ולהתחיל הכל מחדש. צריך לקוות שזה יקרה, כי הכיוון הנוכחי מוליך לאסון. למרבה הצער, הכישלון כולו של נתניהו, אבל האסון – שלנו.
