אם פעם היו אלה חברי הכנסת, הדוברים הרשמיים והאסטרטגים של הדיפ סטיייט ששלטו על השיח התקשורתי  – היום, זה כבר סיפור אחר לגמרי.
בעידן של טוויטר, פודקאסטים, ודעות שלא צריכות עורך – שני השמות החמים במחנה הימני הם בכלל אנשי תקשורת שמשפיעים על התקשורת למרות שברובה מכורה לשמאל.

 נכון שידיעות וערוץ 12 שולטים על רוב השיח, אך ינון מגל ועמית סגל מצליחים פייט דרך הרשתות.

מצד אחד – ינון מגל, ה"בוטה", שלא מתנצל על שום מילה.
מצד שני – עמית סגל, "החכם של הכיתה", שמביא את העובדות, המספרים והפרשנות המדויקת.
שניהם משפיעים. שניהם נערצים. אבל כל אחד פועל בזירה אחרת לגמרי – ובשפה שונה בתכלית.

 ינון מגל – הפה שאין לו בלמים (וטוב שכך)

ינון מגל כבר מזמן לא סתם מגיש רדיו. הוא תופעה.
מונולוגים חמים ב103, ציוצים בוערים בטוויטר, התפרצויות שגורמות לעורכי מהדורות להזיע – מגל הפך לדובר הלא-רשמי של הימין הלאומי.

 אהוב הישיבות

סקר פנימי שערך אתר "בדלתיים סגורות", בקרב 700 צעירים דתיים וחרדים בגילאי 17–25, מגלה מה שכבר מורגש ברחוב:

63% מהמשיבים ציינו כי מגל הוא העיתונאי המשפיע ביותר עליהם.
לעומת 22% בלבד שהזכירו את עמית סגל.
ו־15% הנותרים נשארו ללא העדפה.

הוא מדבר כמו שהם חושבים. בלי פילטרים. בלי התחכמויות. בלי "גם וגם".
ינון מגל הוא הקול של "העם" – והם שומעים אותו חזק. מלך הרשתות

מגל רואה בטוויטר לא כלי, אלא זירה. כל ציוץ שלו הוא פצצה – ולרוב גם נוחת בכותרות של יום המחרת.
הוא מגיב מהר, נלחם חזק, ובונה סביבו קהילת אוהדים לויאלית שלא מתביישת להילחם איתו.

 עמית סגל – המוח מאחורי המיינסטרים

אם ינון מגל הוא האינסטינקט, עמית סגל הוא האנליזה.
הוא רהוט, מלוטש, חכם. לא צועק, אבל כשהוא מדבר – מקשיבים.

סגל פועל בערוץ 12 עם מסחטת לייקיים בלתי הגמרת –הוא מככב במהדורות החדשות, ומפרסם טור בידיעות שכתוב בצורה קולחת, הוא לא מתיימר "לדבר בשם העם", אלא לספר לעם מה באמת קורה מאחורי הקלעים.

הוא נתפס כעיתונאי הרציני של הימין – כזה שגם מבקריו בשמאל לא יכולים להתעלם ממנו.

בעוד שמגל שולט בלבבות, סגל שולט בפרטים ובמספרים. כשסגל מפרסם ניתוח, הפוליטיקאים קוראים. כשהוא כותב טור – המערכת הפוליטית מתכווננת.

 אז מי באמת חזק יותר?

מי שמחפש אמת מהבטן – הולך עם ינון מגל. מי שמעדיף עובדות מהראש – ממשיך עם עמית סגל.

אבל בסופו של דבר – שניהם הפכו לדמויות מפתח במחנה הימני.
האחד מדבר אל הלבבות. השני משנה את סדר היום.
וביחד – הם מכתיבים את השיח.
לא בכנסת, לא באולפנים – אלא בפידים, בפודקאסטים, ובין השורות של ציוץ או מונולוג בוער.