מערכת הביטחון השקיעה משאבי עתק בלוחמה טכנולוגית תת-קרקעית שטרם נראתה בעולם. השימוש במצלמות נסתרות שיורדות מהתקרה בלב המנהרות הוא רק קצה הקרחון של היכולות שהופעלו. עדותו של החטוף ששוחרר חושפת רמת דיוק מודיעינית מדהימה – היכולת לדעת מתי השובה יוצא מהחדר ולהחדיר מצלמה לפרק זמן קצרצר כדי לאסוף “אות חיים”.
אולם, בצל החדשנות המופלאה, עומד גם הכאב של המבצעים שלא צלחו. השימוש ביכולת המסווגת שאילצה מחבלים לצאת מהמחבוא נועדה לייצר חלון הזדמנויות לחילוץ. הכישלון של המבצע הזה הוביל להחלטה כואבת אך הכרחית: לשרוף את היכולת ולא להשתמש בה שוב, כדי לא לחשוף שיטות פעולה נוספות בעתיד.
יש כאן עדות לעוצמה הטכנולוגית של ישראל, אך גם למגבלות הכוח בתוך “המטרו” של עזה. המעקב בזמן אמת של בכירי המערכת אחרי מבצע חילוץ שנכשל מעיד על הנטל הנפשי העצום המונח על כתפי המפקדים. הניסיון להעביר חטופים ל”מיקום סודי” תוך כדי לחימה מלמד על הרצון לייצר אפקט דומינו של חילוצים, שנגדע בשל המורכבות בשטח.
