על רקע המתקפה המתוחה על מתקני הגרעין באיראן, והפגיעה הקשה הלילה בבת ים, יכלו אזרחי ישראל לצפות למנהיגות אחראית ומידע מהימן. במקום זאת, נחשף סיפור משונה שמשלב הטרלה עיתונאית, תמימות פוליטית, ושאלות קשות על התנהלות הנהגת המדינה בעת חירום. במרכזו, אחד ממנהיגי מחאת קפלן, עמי דרור, שנפל קורבן לתרגיל עיתונאי מתוחכם של אבישי גרינצייג.
האירוע התרחש כאשר גרינצייג, תוך שימוש במספר טלפון שונה כדי להסוות את זהותו, שלח לדרור הודעה "מידעית" ובה טען כי בנו של השר כץ, כמו גם חברתה הקרובה של שרה נתניהו, "סנדרה", נמצאים בבונקר הממשלתי. המסר, שהיה כולו פיקציה, נועד לבחון את מידת הבדיקה של דרור לפני פרסום מידע רגיש.
עמי דרור, בלי לבדוק את אמינות המידע, מיהר לפרסם בחשבונותיו ברשתות החברתיות את ההודעה הבאה: "עדכונים מהבונקר האסטרטגי של מדינת ישראל. למי שלא מכיר, מדובר במתקן אסטרטגי תחת קריית הממשלה שנועד לאפשר להנהגת המדינה לעבוד בימי מלחמה (ולכן, זה רק הגיוני שמנהיגי המדינה יהיו שם…אבל עכשיו בואו נעבור לחלק הלא הגיוני). "גברת שמפניה לדוגמא, לא רצתה להיות לבד עם הילד"זים והבגס באני בבונקר, אז היא הזמינה חברה, את ה"סטייליסטית" שלה שיושבת איתה בבונקר הלאומי כדי שלא תשתעמם (יחד עם המאפרת והספר הלאומי) – הלוואי וזאת הייתה בדיחה, אבל זה אמיתי לגמרי. לאחד השרים יש בן, חבר מרכז ליכוד, ראש אחד הועדים הגדולים. אז מה? לא יביאו את ראש הועד עם הנכדים לבונקר הלאומי?".
הפרסום הפך ויראלי במהרה, ועורר סערה ציבורית. מעבר לעובדה שמדובר היה בהטרלה, הדברים שפורסמו, גם אם שקריים, נגעו בנקודה רגישה: תחושת הפער בין ההנהגה לאזרח הפשוט. בעוד אזרחים רבים חווים חרדה וחוסר ודאות לנוכח ההתפתחויות הביטחוניות, התיאורים (גם אם שגויים) על "מסיבת בונקר" עם סטייליסטיות ומאפרות עוררו זעם רב ותחושה של ניתוק.
מה אפשר ללמוד מהאירוע?
* אחריות עיתונאית לעומת הטרלה: המקרה מעלה שאלות לגבי גבולות ההטרלה העיתונאית. מצד אחד, היא חשפה חוסר אחריות בבדיקת עובדות מצד גורם משפיע. מצד שני, השימוש בשיטות אלה עלול לפגוע באמון הציבור בתקשורת.
* אחריות מנהיגי דעת קהל: אירוע זה מדגיש את האחריות המוטלת על מנהיגי דעת קהל, ובמיוחד על דמויות בולטות במחאה ציבורית. בתקופה של מתיחות ביטחונית, הפצת מידע לא מאומת, גם אם מתוך תמימות, עלולה לגרום נזק בלתי הפיך.
* הפרדת המאבק הפוליטי מהמצב הביטחוני: נראה כי במקרים מסוימים, גם כשהמדינה נמצאת תחת איום, נושאים פוליטיים ואף אישיים ממשיכים לתפוס מקום מרכזי בשיח הציבורי, לעיתים על חשבון הדיון המהותי על המצב.
ומה הלאה?
האירוע יצר דיון ציבורי ער על אמינות מידע בעתות חירום, על אחריותם של מובילי דעת קהל, ועל האופן שבו הציבור תופס את מנהיגיו בזמנים רגישים אלה. נותר לראות האם אירועים כאלה יובילו לבדיקה מחודשת של הסטנדרטים בפרסום מידע, ובמיוחד כשמדובר במאבקים פוליטיים על רקע ביטחוני רגיש.
מה דעתך, האם מנהיגי דעת קהל צריכים להקפיד יותר על בדיקת מידע לפני פרסומו, במיוחד במצבי חירום?
