הראיון המלא, עם שלומי ברגר וביתו, החטופה ששבה, אגם ברגר, בכאן רשת ב', אצל קרן נוייבך

הראיון עם שלומי, אבא של אגם

קרן נוייבן, מראיינת: שלום לשלומי ברגר. שלומי: שלום. ומה שלא אמרתי הרבה-הרבה זמן, בוקר טוב. אבא של התצפיתנית, הגיבורה, אגם ברגר, שחזרה מהשבי אחרי 482 ימים. פדויית השבי. שלומי: פדויית השבי, וואו. אמרת מספר 482 וזה לא מספר שאפשר להקל אותו בכלל. זה מטורף, פשוט מטורף. וכשאני מסתכל על ה… על התקופה הזאת ואני מסתכל על שאר הילדים שלנו, האחים שלנו, ההורים שלנו שעוד שמה, ולי זה בלתי נתפס. אחרי שחיבקתי איתה גם כל כך חזק אחרי התקופה הזאת, אני מבין בתור אבא כמה, כמה, כמה זה כזה חשוב שכולם יחבקו את המשפחות שלהם, שכולם יחזרו הביתה, ואנחנו חייבים לגרום ולקרות. חייבים. עם ישראל צריך להבין שזה לשקם… לא משקם רק אותי כמשפחה, אז הוא משקם את האומה. ואנחנו, הרי כולנו לא מסוגלים לתפקד, לדעתי, עם כל האירוע הזה שיש לנו חטופים שמה, וצריכים להניח אותו בצד כבר.

אז בואו, תעשו הכול כדי שנוכל לשים את זה בצד ולהתמקד באמת באתגרים באמת גדולים שיש לנו כמדינה בתקופה הזאת. וזה כאלה לכולם. זה לא נגמר הסיפור, חבר'ה. לא נגמר. מה, כשאתה אומר שזה לא נגמר הסיפור, תסביר. אני אומר, אנחנו זכינו שהגן חזרה הביתה, אבל יש עוד חטופים וחייבים לדאוג שכולם חוזרים. זה מבחינתי לא נגמר הסיפור. זה חלק מהסיפור, אבל זו השגה הראשונה. קודם כול שכולם יחזרו הביתה. אני חושב שכולנו, כעם, כמדינה, נוכל לשים משהו בצד. יש לנו אבן סלע על הגב, הרי האירוע הזה. כולנו חיים רק כנוסי החטופים. זה חייב להיגמר. אנחנו צריכים להתקדם ולהתקדם בהרבה פרמטרים. הראשון זה להתקדם פה כחברה, כחברה מגובשת, אני מאוד מקווה שנמשיך. את מה שאנחנו חווינו כמשפחה, את האחדות, את החיבור, את החיזוק, וחייב להמשיך, כי רק ככה אנחנו יכולים, אני חושב, לשקם את עצמנו ולא לחזר לאותן מחלוקות עבר, ולא משנה בכלל מי צודק ומי לא, זה לא רלוונטי. אז זה מבחינתי להתקדם, אוקיי? רק ככה באמת אפשר באמת להתקדם ולהסתכל עם הפנים קדימה, להבין לאן אנחנו הולכים, זה בכל התחומים וכל ההיבטים. כל כך הרבה אתגרים יש במדינה הזאת, כל כך הרבה תהפוכות קורות מסביבנו, מטורפות, כאילו, מי חשב על לפני כמה חודשים עזבו את המלחמה? על חיזבאללה, על סוריה, על לבנון, על מה הולך פה מסביבנו? כאילו, אף אחד לא חלם על זה, זה קרה הרי ככה, פשוט ב… בהינף יד כזה, אני קורא, אני אומר. וחייבים להסתכל קדימה, אנחנו צריכים כולנו להשתכן, אבל דבר הראשון זה שכולם חוזרים הביתה, אין פשוט שום דרך אחרת. הייתי רוצה להתחיל בשאלה שאני חושבת שכל אחד מהמאזינים ששומע אותנו עכשיו שואל את עצמו שאלה כאילו נורא פשוטה, אבל כנראה מאוד מורכבת.

 

קרן נוייבך: מה שלום אגם? למזלנו באמת, נס שאגם מבחינה פיזית חזרה בצורה קל, אני יכול להגיד, ואין לה התמודדות עם דברים פיזיים, בטח לא מורכבים. אבל זה קודם כול, אז אני אומר, תודה לאל ובאמת נס עם כל האירוע שקרה שם, במיוחד בכלל, בנחל עוז. מהבחינה הנפשית, את יודעת, זה כמו בצל שאתה מקלף אותו לאט-לאט, אז אגם מדברת ומתעניינת ושואלת, ובעיקר היא מוציאה מידע, שזה היה נכון גם בפן הטיפולי, נקרא לזה. לא באים ומתחקירים אותה, אלא נותנים לה להוציא בקצב שלה, וזה תהליך, אז היא חזרה קצת להיות בטלפון, שאיתה נותק ממנו הרבה זמן. תחשבו כולנו איזה קושי ללא מכשיר מעל שנה. אגם מדברת עם חברות ונפגשת לאט-לאט וזה, אז התהליך התחיל.

 

אנחנו לא רואים מה קורה בתוך הבצל, כן? אני סתם עושה איזה דימוי. אני מקווה שבסדר. על פניו נראה בסדר, אבל אנחנו לא באמת יודעים. יש הרבה הדחקות של דברים ושל אירועים, במיוחד של היום הכי קשה, שזה 7 באוקטובר, עם מה שהיא והחברות שלה ראו מול העיניים קורה, איזה נמנעת מלדבר על זה, אז הסבירו לנו שזה איכשהו מודחק כי זה אירוע מאוד-מאוד-מאוד קשה. אז תהליך, הזמן יירפא, אנחנו מקווים, אבל זה באמת תהליך ש… שאנשים רק צריכים לדעת. מה שמבחוץ נראה בסדר לא אומר כלום בהיבט הפיזי.

 

יש הרבה-הרבה מורכבויות. אז כרגע אני יכול להגיד תודה לאל. תודה לאל אצל אגם, זה נראה בסדר, אבל אני לא יודע מה ילד יום. אנחנו מקווים לטוב, עושים הכי טוב שאפשרי. אתה אומר משהו שעלה גם אצל הורים של התצפיתניות האחרות, שחזרו איתה, ארבע אחרות. 7 באוקטובר זה טראומה שעדיין אי אפשר לגעת בה. על ה-7 עוד אפשר קצת לדבר? על 7 באוקטובר עדיין לא. נכון, כי על ה-7 את שומעת את הדברים לפעמים המצחיקים. כשהגענו את השווים, אמרנו להם להביא את זה, כתבנו להם ככה, שלחנו איזה שובה יום אחד שהיינו רעבות, שיביא לנו איזה פיתה. הוא לא חזר. הורידו אותו. בתוך כדי פציצו לנו את הפיר של המנהרה. את שומעת כל מיני דברים כאילו… או קצת הומור שחור או הומור.

 

אבל את האירוע של 7 אוקטובר, שהוא הכי טראומה, בואי, ישבו הבנות האלה ש… בתוך החמש-שלוש בכלל כאילו נחתו מהחלל יום לפני, ופתאום פורצים למיגונית, זורקים רימונים, יורים, וחברות שלהם מתות להם מול העיניים, ומי שגססה, עשו אליה וידוי הריגה. אז תדמיינו רגע שאתה יושב עם גב על הקיר, כולך המום פצוע עם אוזניים לא שומעות מהתפוצצויות, ואתה רואה את המחבלים עושים וידוי הריגה ולא רוצה להגיד מה עושים לילדות האלה ששוכבות שם על הרצפה הפצועות, ותחשבו איזה אירוע זה, שאתה יושב מולם גם שעות, עד שלוקחים עוד חמישה. זה אירוע שהסבירו לנו ואני מבין אותו שהוא כל כך קשה שהמוח מדחיק אותו. פשוט נדחיק אותו ושם אותו איפשהו מאחורה ולא רוצה להיזכר בו, כי זה כואב, וזה היום הכי קשה. אני חושב שתשאלו כל אחד שחווה את ה… גם אם הוא חווה 500 יום במלחמה ונלחם, כולם זוכרים הכי חזק את 7 באוקטובר, מה הם עשו, מה הם התמודדו, וזה ככה אצל הבנות. הם חוו טראומה עצומה, וכל האירוע בעיקר הוא להתמודד עם… זו הטראומה הכי גדולה באירוע הזה, אוקיי? ועם זה הם צריכים לדעת להתמודד. מה שקורה בשבי, אם אתה לא לבד, אתה מדבר אחד עם השני, אתה מתזכר, אתה מתחקר, אתה שואל, אתה חי אותו. אתה לא אילם לא מדבר. כמו מישהו שהיה לבד ולא היה לו אפילו עם מי להחליף את החוויה ולשתף, והמוח שלו היה חושב על זה ודן בזה. היה להם את זה. אז זה האירוח.

 

קרן: אמרת, הם שיגעו את השובים שלהם, מה אתה יכול לספר? אמרת, הם מספרו את הדברים מצחיקים. אני יכול להגיד שאני חושב שלבנות, יש תושייה, לא יודע מה, אתם אנשים, כאילו, הקברים הם סוגלים להתמודד איתכם, לא יעזור כלום, והבנות הצעירות האלה מצאו את הדרך עם כל… ואני אדבר על… אני יודע מכולם, כן? כי זה איזשהו… כולם היה להם תושייה איך להתמודד עם השובים, איך לדבר איתם. אתה לומד את האנשים כי כל תקופה שאומר לך מישהו, למרות התחלופות, לפתח איתם יחסים כאלה ואחרים ולדעת. זאת אומרת, לדעת למי, עם מי אתה מדבר, עם מי אתה מבקש, מה אתה יכול לבקש, איך אתה.

 

הראיון עם אגם ברגר

שלומי: בדיוק אגם, נכנסת לאוטו… קרן: וואו. איך לא? שלומי: -רגע אגם חמודה. אני בריאיון עכשיו ברשת ב', אני מדבר על המקרה עלייך, אני… שלום, אגם. זאת קרן נויבך מרשת ב'. מה שלומך? אוי, בסדר, אני ולירי היינו שומעות עליך ברדיו בעזה. וואו. את רצינית? כן, אני רצינית. את לא מבינה מה זה לשמוע את זה, לשמוע אותך אומרת את זה? כן, כשהיה לנו את, כפה שהיה לנו רדיו, היינו שומעות כזה. וזה עזר לכם? זה חיזק אתכם? כן, היינו שומעות את הראיונות עם אנשים, לפעמים מחפשות את הראיונות עם המשפחה, כאילו מחכות עם משהו.

בכללי, כאילו, מתעדכנות, מה קורה במדינה, כשאין לנו איך להתעדכן, כאילו מהאל-ג'זירה שלהם, הם מראים מה שהם רוצים לערוץ. זה היה קורה הרבה שהיו מאפשרים לכם לשמוע רדיו? הייתה תקופה כזאת של כמה חודשים לפני, לפני, כאילו, יוני, כי הייתה את החילוץ. גם זה לפניקה, כאילו, בגלל החילוץ. החילוץ שינה? את היחס? אה, כן. אגב, אם עכשיו… את אומרת ששומעים ויש אנשים שמה וקרן משדרת, מה את חושבת שהם היו רוצים לשמוע, מי ששם, שיחזק אותו, שיעשה לו, שאנחנו רוצים לתת להם כוחות? יש שם דברים, כן. מה התחושבת? הם נלחמים עליהם, כאילו, גם אם המחיר שמי שמביאים עליהם יהיה כאילו כבד, כאילו, כי אין מה לעשות ולא אשמתם שהם נחטפו. כלומר, גם אם המחיר של מי שמשחררים, המחבלים שצריכים לשחרר או הוויתורים שצריכים לעשות, גם אם המחיר הוא כבד? תמיד שמענו שהם מדברים על זה של אם בכלל להגיד את זה בקול, שנשלם מחירים או לא, אבל כאילו צריך ל… הם צריכים לדעת שנלחמים עליהם. אני לא צריך להגיד את זה במספרים, כאילו… זה לא סחר באנשים בסוף, כאילו זה… אין מה לעשות, אנחנו צריכים לשלם מחיר, אבל כאילו… פשוט באמת עדיין נגיד שנלחמים עליהם, למרות שהם גברים, כאילו… שזה לא פחות חשוב להוציא אותם גם מבנות, כי מתעללים בהם בדרך אחרת. ידעתם איך מתעללים בהם? לא, אבל היינו משארות לעצמנו כי הם כאילו כל מי שגבר, לא משנה באיזה גיל, כאילו סיים צבא, לא סיים צבא, הם מחשיבים אותו חייל, אז כאילו, אפשר לדמיין. והאמירות האלה של המחיר העסקה והעסקה מחלישה אותנו, זה משהו שהיה לכם קשה לשמוע שהייתם שמה ב… כן, בטח.

 

זה כאילו להגיד שהחיים שלנו לא, כאילו, לא שווים מספיק. אבל גם מצד שני היינו שמות הרבה כאילו אלופים לשעבר או דברים כאלה שאומרים שאנחנו יכולים לשלם את זה. וזה חיזק אתכם. כן, שלדעת שיש מי שכאילו כן אומר שאפשר לשלם את הרחיל, שכאילו, שכן מחזק את העסקה. תשמעי, אגב, אני לא יודעת אם את מבינה עד כמה אנשים יתרגשו לשמוע את הקול שלך. מה שלומך? אני בסדר. את בסדר? -כן. מה החזיק אותך בשבי? מה החזיק אותך ככה? בעיקר האמונה. האמונה, כאילו, לדעת, כאילו לשמור על עצמי שאני אחזור בשביל עצמי, בריאה, בשביל המשפחה שלי, כאילו. אני מבינה שמתי שהוא הגיעו לידיכם סידורים? נכון. איך זה קרה? בערך בחודש ינואר או של השנה שעברה, כאילו, של 23. פשוט הביאו לנו כל מיני דברים שהצבא השאיר. הם גם היו מראים לנו דברים אחרים, לפעמים מפות של הצבא, לפעמים כל מיני דברים כאלה, אבל לא היו לא עוזרות להם, כן? אבל, כאילו, זה גם באחד האטרים, אז הביאו שני סידורים ועוד תקציר של ספר, של "בחיל וברוח", בעיתון, נראה לי של מעריב אולי, אני לא בטוחה. אוקיי. וכאילו, גם העיתון הזה נתן לנו תשובות לכמה שאלות כי עד אז היה לנו מלא שאלות לשאול. -איזה שאלות? היינו כאילו לא ידעו שזה קורה או שידעו ולא הצליחו להתמודד עם זה או כאילו, מה קרה שם? למה? איך לא ראו את זה? לגבי שבעה באוקטובר, את אומרת? -כן, כן.

זה הציק לכם מאוד העניין הזה של מה קרה שם בשבעה באוקטובר? בטח, כי גם היינו כמעט מכל המקומות, אפשר להגיד. אני, לירי ונעמה, זה היה חיילות, רומי מהמסיבה והן אין לי מהבית שלה, אז זה היה הכול. כל אחת שתבין איך זה קרה. וקיבלתם תשובות מאותו גיליון של מעריב? הצלחתם להבין מה קרה? קצת, כן. ראינו, זה היה כזה שני עיתונים, אחד מהם היה עם רעיון של גיורא איילנד, אז כאילו, כמה דברים מלפני השבי אוקטובר שהוא ראה מהצד שלו, וגם היה רשום כל מיני דברים. גם ראינו שעידן עמדי נפצע, כל מיני דברים. זה ממש לקבל מין דרישת שלום מהבית, זריקת חיים מהבית. בסוף הזה, זה היה הזוי לקבל את העיתון הזה, כן.

 

היחס שקיבלו התצפיתניות בשבי

תגידי, אגם, איך הם התייחסו אליכם, השובים? אני מבינה שעברתם מלא ממקום למקום. זהו, זה פשוט ממש תלוי בחודש שהיינו, בבית שהיינו. היו אנשים שאנחנו איתם המון זמן, אבל גם חלק התחלפו, אז זה מאוד תלוי בתקופה. אבל גם אם הם מתייחסים אליי חילומך טוב, אני יכולה להגיד לך גם לבנאדם שזה התייחס שלנו טוב, ובסוף זה הבנאדם שהכי היה רב איתנו על דברים קטנים וכאילו מחפש איפה, כאילו, את יודעת, להעיר, ולא מבין שאנחנו לא מבינים אותה תמידות שלהם, ומה מותר אצלם ומה אסור, אז גם אם זה הבנאדם שייחסתם לנו יחסית טוב, ובסוף זה הבנאדם שהכי שיגע אותי כמעט.

הייתם גם במנהרות? אבל כל פעם שאת גם מקבלת אנשים חדשים שכאילו אחרי שהייתי עם חלק תקופה זה מערר אות אותך, כי את לא יודעת אם בבית הבא זה יכול לחזור להיות ככה, כאילו. כאילו יכולים לתת לנו לעבור עם אנשים מבית לבית, ואז בדרך אומרים להם שלום בלי שנדר בך, ויכול להיות שאנחנו באות לאנשים חדשים. כן. בלי שנדע. היה שלב שהרגשתם שאתם מיואשות? שאולי לא יוציאו אתכם? אני תמיד השתדלתי להזכיר לעצמי שבסוף אנחנו נצא, אבל היו חודשים יותר קשים שאנחנו יודעות שיש עסקה ואז זה מתפוצץ גם על דברים קטנים, או חודשים שאת מחכה לצאת לפני תאריך מסוים ובסוף זה לא קורה. אח שלי חגג בר מצווה, כשאני לא הייתי, אז זה גם היה קשה לנו היה יותר קשה.

 

איך שמרתם על תחושת זמן? האמת שעקבנו. היה לנו כבר מהחודש, אולי השני או השלישי, היה לנו… לא, אחרי החודש הראשון כבר היה לנו שעון עם תאריך כי בהתחלה היינו עם רומי אחרי חודש. הגענו לרומי גונן ואז הייתה צריכה לקחת אנטיביוטיקה, אז נתנו לנו שעון ומאז שמרנו אותו ואחרי שאני ולירי כבר התפצלנו מהבנות והיינו לבד, אז גם נתנו לנו שעון. עד החודשיים האחרונים לקחו מאיתנו את השעון, אבל הצלחנו לשמור על תאריכים כי עשינו, אני ולירי, כזה דלוח שנה, כל כמה זמן היינו מוסיפות ימים, ומקסימום שאלות.

הייתם רעבות? איך היה האוכל? לרוב היה בסדר. זה פשוט, את יודעת, זה לאכול כל יום אורז, אבל הכמויות לרוב היו בסדר, היו ימים שפחות ויותר בהתחלה כי את צריכה להתרגל לשתי ארוחות ביום, אז מי אוכל שתי ארוחות ביום? שאחת מהן זה פיתה בבוקר עם חול שבא לך כבר להקיל, לראות את זה כל יום, אבל כאילו, לרוב, אצלנו, באמת, כשאני חושבת על זה, היה בסדר. פשוט, שוב, זה שתי ארוחות, אז רק כשאת מתרגלת את זה בסדר, לפני זאת רעבה. הזכרת מקודם שנתנו לכם לשמוע רדיו לפני יוני, שהיה החילוץ, אחרי החילוץ…  עד יוני, ככה זה היה לפחות אצלי ואצלי.

 

מהיום של אחרי החילוץ, היחס השתנה? היחס אליכם השתנה? אגם: בכללי הם גם… הם תמיד חרדתיים, אבל גם אחרי זה הם היו עוד יותר חרדתיים. אבל גם, שוב, בלי רדיו, הרבה-הרבה פחות טלוויזיה. לא שלפני זה נתנו לנו הרבה, אבל גם זה יכול להיות בכלל בלי… היו תקופות שבלי בכלל ולא היינו יודעות מה קורה. אנחנו אומרים להם, אנחנו רוצים לדעת אם בכלל יש דיבור, יש שיטה, שאני יודע מה קורה עם החיים שלנו. הם ישר היום מסובבים את זה אליהם, "אל תדאגו אם נהיה, נגיד לכם", והם לא היו אומרים "כן", וישר אומרים, "אל תדאגו, יום אחד אתם תחזרו הביתה, "אנחנו כל עזה מסכנה, אנחנו המסכנים ו… "אתם כולה פה שנה? מי יישמע?" כאילו…

פורסם ודובר לא מעט על המאמץ שלך לשמור שבת וחגים. מה את יכולה לספר שנשמע את זה בקול שלך, כי שמענו בעיקר אחרים מספרים עליי? נגיד, בחנוכה לא האחרון לפניו. הייתי עוד עם הבנות והמנהרה, כאילו החיים או חמישים מהמנהרה, אבל לא הצלחנו לדעת מתי בדיוק חנוכה, ניסינו, אבל ממש הצלחנו, סתם אמרנו לנו שיביאו לנו בסוף נר. האמת היא ששם באמת ניסו לקנות לנו נרות לחנוכה, שזה היה מפתיע, אבל הוא בטעות חזר עם משהו אחר, אז לא הצלחנו להדליק, אבל היה לנו נר אחד.

הייתם מבקשים מהם דברים? הייתה… בהתחלה הייתה תקופה שלא, כי לא ידענו ש… אם מותר, מה מותר, מה אסור בכלל לבקש, כי בהתחלה גם לא היום מביאים לנו, נגיד, בגדים חדשים. רק אחרי כמה זמן התחילו להביא לנו דברים קצת יותר חדשים. ואז אחרי זה פשוט בהתחלה הייתה התקופה של המנהרה, אז גם את לא מחוברת לבחוץ לדעת מה קורה וזה תחילת המלחמה, זה יותר קשה לדעת המידע הזה על חגים שלנו. לאט-לאט, וגם שעלינו מהמנהרה וזה התחיל להיות לנו רדיו, אז ידענו כאילו בערך גם מתי החגים, כי שמענו. ואחרי החילוץ, או שהיינו מנחשות, או איכשהו… לא יודעת, רואות במקרה בטלוויזיה שיש את החנוכייה או במקרה בטלוויזיה ש… שאורחים שולחן לחטופים, לחג כאילו, אז ידענו, כאילו.

 

ההבנה שיוצאים הביתה

מתי הבנתם שיש סיכוי שאתם יוצאות? מתי התחלתם לשמוע שיש דיבור על… אנחנו ידענו שבאחרונה, כאילו, בזמן האחרון שהיינו שם, שיש עסקה… שלא שיש עסקה, שיש דיבורים יותר חיוביים ממי-אי-פעם, כזה. זה מה שאמרו לנו. וגם, לא יודעת, הרגשנו כאילו כי זה מה שם מדובר, אבל לא ידענו אם זה באמת יקרה, כי כל פעם אותו מהר טוב, אוקיי, זה מתחיל חיובים, ואז בסוף לא. וזה כל פעם כן ואז בסוף לא, לא משנה כמה זה היה טוב לפני. ואז התחלנו איזה יום אחד, כאילו… התחלנו לשמוע יריות וצחות כזה באוויר, ואת לא יודעת אם זה באמת.

את משערת, אבל עדיין לא האמנו כי כששאלנו, הם לא אמרו לנו, הם אמרו, "לא, עכשיו נתניהו הביא מסמך חדש ומדברים על זה", והם כאילו כבר מבחינתם ידעו שזה די נחתם, והם החליטו לא לספר לנו, כי זה גם היה איזה חודש שלא ראינו טלוויזיה בכלל. בגלל שהם ידעו שיש משהו טוב, הם לא רצו שנדע מהטלוויזיה, והם כבר הפסיקו לתת לנו לראות טלוויזיה. ממש היו… זה היה בחדר שאנחנו היינו ישנות, הם היו מוציאים אותנו מהחדר כדי לראות את הטלוויזיה. אוקיי. ואז, יום שישי ב-24.01, אומרים ללירי בצוהריים… אני ולירי, אם היום הראשון, עד היום שהיא הייתה ביחד. אומרים לה, "לירי, את הולכת לעשות סרטון." עכשיו, בגלל שהיא עשתה סרטון כבר, זה היה קצת נשמע הגיוני, אולי משהו ללחוץ יותר. והיא הלכה לעשות, כביכול, סרטון, ואני לא ידעתי שהיא יוצאת הביתה, היא בעצמה גם לא ידעה, והיא הבינה את זה אחר כך. ואנחנו עברנו באותו יום לבית אחר, ושאלתי כזה, "מה קורה איתה? כמה זמן ייקח לה לחזור?" זה גם היה יום שישי, אז זה היה לעבור שישי לבד, ושאלתי כל יום מתי היא חוזרת וכמה ימים שהיו עד יום שלישי, כל יום שאלתי מתי היא חוזרת, מתי היא חוזרת. גם ידעתי שיש לה תכף יום הולדת, והכנתי לדברים וזה, מה שיכולתי. כלומר לא אמרו לך שום דבר? לא אמרו לך… לא אמרו לך שיש… -לא אמרו לי שום דבר בישראל, בבית, ישנה כמה לילות, ואני לא יודעת כלום.

כי גם, שוב, לא נתנו לראות טלוויזיה, אז לא יכולתי בטעות לראות אותה גם יוצאת. כאילו את הרגע הזה על הבמה עם הבנות, אז לא ידעתי שהיא בבית ושוב, הייתי שואלת, "מה איתן?" ואמרו לי, "היא חוזרת? היא חוזרת? "אל תדאגי, כמה יום היא חוזרת?" ואז יום שלישי, הגיעו בלילה להגיד לי שאני חוזרת הביתה, הגיעו אנשים… מישוב בכיר להגיד לי שאני חוזרת הביתה ואז שאלתי, "מה איתן?" ואז הראה לי שהם בבית כבר, הראה לי בטלפון שלו את הסרטון שלהן יוצאות. גם שאלתי על רומי ואמילי ודורון. כלומר, לא ידעת בשלב הזה שרומי ואמילי ודורון יצאו שבועים לשניכם? לא, כי שאלתי, "מה עם הבנות, החיילות?" הוא אמר לי, "הנה, דיברנו על אצלן בבית." אמרתי, "רגע, אבל מה עם הבנות האחרות?" ואז הוא אמר לי, "חברות שלך גם כבר בבית."

 

ומה עובר לך בראש באותו רגע? הייתי, אוקיי, אני פה לבד, אבל סתיו, באותו רגע, גם זה להפיל עליי אחרי כמעט שנה וחצי שיש הפסקה שאני באמת הולכת הביתה, אז בהתחלה בכלל לא עיכלתי את זה, שאני באמת הולכת, כן האמנתי, אבל את לא… פתאום יש לך את ההודעה הזאת, אחרי שאת מחכה כל כך הרבה זמן, זה בא ביומיים, שאת עוד יומיים בבית, אז זה מוזר. את מצפה שזה יהיה… יגידו לך בעוד חודש בערך את בבית או משהו כזה. וזהו, שמחתי סתם, אמרתי לו, הוא מבין עברית, אז אמרתי לו, "בצחוק, בסדר, האחרונה, חביבה לסוף…" וזהו, ואת לא איתנה בלילה, מחכה שהשעות האלה יעבור איכשהו. והוא אמר לך, "את יוצאת בחמישי"? כן, כן, כן.

 

אתם מדברים ביניכם עברית? ערבית? מה אתם מדברים? הוא יודע עברית, כן, הוא יודע עברית. הוא ספציפית יודע עברית, אבל אחרים לא. למדתת… את יודעת קצת ערבית? יודעת, כן. את יודעת קצת, "קחי אותי ליום של השחרור. "את יודעת, אנחנו… אנחנו ראינו אותך". אמרו לי באיזה שעה זה אמור להיות, בסביב עוד איזה שעה, וש… כאילו, אילה סרטון שלי עומדת בים, זה מיום לפני. לקחו אותי כאילו לסלבוב כזה, לים, וכאילו אמרו לי להגיד את התאריך של הבוקר שאני יוצאת, אבל זה לא היה באותו יום, אם ראית את זה. וביום שיצאתי, קמתי, אני לא הצלחתי לקנות לישון, קמתי עוד לפני התפילה שלהם, שהבוקר, עוד לפני שבכלל יש בכלל נקודה קטנה של שמש, והבטל שלי התהפכה ממש.

אחרי שכבר התארגנתי וזה, באו נשים גם שיראו שאני לא לוקחת איתי כלום, ממש הלבישו אותי כדי שאני לא לקחת איתי שום דבר. היו דברים שרצית לקחת? בטח. היו לנו… לי וללירי היו מחברות של ציורים ומלא מכתבים וברכות למשפחה מכל ימי הולדת ואת הסידור. אפילו אני ולירי, איזה הייתה קופה שהשתאגרנו קצת, התחלנו להפין תמיד עם איכותים, וכל אחרת רשמה תמיד עם שם המשפחה שלה. כאילו הצלחנו לרקום כזה במח"ט, אבל לא נתנו לנו לקחת שום דבר. -כן. אוקיי. ואז מה, מלבישים אותך בבגדים האלה? כן. כן, כאילו לראות מתחת שאני לא שמה כלום ואז מעל זה את המדים המכוערים האלה שהם ירצו לנו. אה… זה אז בבוקר היה כזה המון סיבובים בעיקר. מה, נסיעות בתור… הייתי כאילו בהתחלה עם חיג'אב, מה זה? הייתי עם חיג'אב בהתחלה? מעל, מעל, כדי להוציא אותי מהרחוב לאוטו.

ואז, כאילו, אחרי כמה זמן נתנו לי להוריד כבר את החיג'אב מעליי באוטו, הייתי מתחת עם המדים. הרבה סיבובים כאילו של נסיעה מהירה, גם הם כאילו ארגנו… את יודעת שהם רואים את כל הכביכול חיילים, מחבלים שלהם, מתארגנים על הטנדרים וזה. אחרי כמה זמן לקח לי איזה שעתה, נראה לי, של סיבובים והביאו לי את המתנה, עשו לי מלא סרטונים באוטו של "תודה לכם" ובלה, בלה, בלה, ולראות שאני עם כל הזמידים ושכשראות של פלסטין שלהם וכל הדברים שהם הביאו לי, השתנויות האלה. כאילו, מקליטים איתך סרטונים שאת כאילו אומרת להם "תודה" בשביל להפיץ אחרי זה לתארגולה. -כן. בטח, בטח. מה הם אומרים לך? הם אומרים לך, "תגידי ככה", "תגידי ככה"? כן, כן, "תגידי ככה". גם כביכול כל הזמן הם אומרים לך, "אנחנו טובים איתך" וזה, ושאת איתם, את לא יכולה להגיד להם, כאילו, אתם חרא של אנשים. וכן, כאילו, היה לנו גם אוכל ותנאים לרוב, סבבה, כשאת יודעת מה יכול להיות. אז באותו רגע, כאילו, על מה אין לך להגיד תודה? אבל כשאת חושבת על זה, לא תנאים של בן אדם, אז אומרים לך להגיד תודה וזה… למרות שאני אומרת לו, אני לא יודעת להגיד את זה מספיק טוב בערבית, כאילו… אני אומרת לו, "הצחקו עליי בסרטון".

אבל אמרתי מה שיכולתי כזה, גם לא רציתי יותר מדי, וגם נתנו לנו באותו בוקר לכל הבנות, גם נראה לי בכללי לכל אחת, ואני חושבת לכתוב להן גם את זה בדף, כאילו, דף תודה, כאילו. וואו. אוקיי. -כן? -כן. וממש רציתי להמציא כזה דברים, וזה, אמרתי, טוב, לא אכפת להם, אני רוצה את מה שאתם רוצים, אני הולכת לבית היום. זהו, שוב, אז אני חוזרת לסיבורים שעשו לי, ואז כאילו הם כבר התארגנו בשיירה שלהם והתחלנו לנסוע למקום שאני כבר לא מכירה, כאילו, נסענו קצת, קצת הרבה. כאילו, מאיפה שיצאתי זה לא איפה שהייתי בכך. ידעתי שעומדת להיות במה בגלל הבנות, גם הכינו אותי לפני זה שהולכים להיות המון-המון אנשים שלא לפחד מהם, כאילו שהם לא הולכים לקפוץ עליי או לא יודעת מה, שהם כאילו באים לעשות כזה נפרופים ולראות את הטקס שאני.

אז ידעתי שהולכים להיות המון-המון אנשים, עדיין לא ציפיתי לכמות הזאת כי זו לא הייתה אותה במה של הבנות. אני חשבתי שאני הולכת לאותה במה, אבל שהייתה גם אחרת, את רואה גם את האנשים מאחורה, אצלי זה היה אחרת. ממש אנשים ישבו על גגות של בתים קרופים, אבל כאילו אמרתי בסדר, אני מפה, אני רואה את הסלב אדום כבר ואני עוד שנייה נכנסת לשם, עושה את הניפוף הזה עם התעודה המכוערת הזאת והולכת מכאן לבית. ותכף את בבית. תגידי, אגם, מה אנחנו לא נבין אף פעם על השבי, על מה שעברתם? מה, אתם לא נבין? כן, נראה לי, את יודעת, אנחנו שומעים אותך עכשיו, את נשמעת מדהים, את גיבורה, את אמיצה, את מספרת דברים בלתי נתפסים בכזאת, סליחה, קוליות, אין לי מילה יותר טובה, כן? קוליות, את יודעים מה הטכנאי שמולי מהנען, כן? בכזאת קוליות ובפשטות ובענייניות ואת יודעת, אבל אנחנו לא נבין מן הסתם.

 

אגם מתייחסת לשבעה באוקטובר

אגם: כן, אבל זה גם כאילו כמו שאנחנו לא נבין מה המדינה עברה בשנה הזאת כי לא היינו פה, אבל כל אחד, יש לו באמת-באמת סיפור אחר. הסיפור שלי ושל אירי, אפילו שהיינו ביחד מערב בלשון ליד האחרון, יש בו גם דברים שונים, אז כל אחד, באמת, כל אחד, מה שהוא ראה ב-6 באוקטובר בכלל, עד שהוא נחטע, כל אחד, מה שהוא עבר בכל בית שהוא היה בו עם האנשים שהיו, אז באמת לכל אחד יש סיפור אחר, אבל האמת שזו שאלה שעוד לא שאלו אותי, אז אני מנסה לחשוב. אוקיי, אז אני אשאלת לך משהו אחר. השבוע יוצג התחקיר הצבאי על מוצב נחל עוז ואני שואלת, מה חשוב לך שיחקרו? האם חשוב לך שיחקרו מה שקרה שם באותו יום? קודם כול, אנחנו כן השתתפנו במרצוננו לתת פרטים. היה לנו, ישבנו, כאילו, עם מי שתחקר והוא מאוד-מאוד נחוש, כאילו, לתת את האמת מה המחיר. כאילו אני רואה את זה בעיניים שלו ובאיך שהוא מדבר ובאיך שהוא הציג לי חלק מהדברים, אז אני כאילו סומכת עליו שהאמת יצא לאור וזה מגיע לבנות שלא עשו שום דבר, שככה הם מתו במוות כזה החזרית ולכל מוצר ובכללי ביום הזה, כל מי שנרצח. זה באמת בצורות אכזריות שאי אפשר כאילו להעלות על הדעת בכלל. שיש דברים שאני אפילו עדיין לא יודעת עם כל כאילו מה שאני שמעתי, שיש דברים אפילו עוד יותר רואים ממה ששמעתי, שזה לא הגיוני אפילו. בצורה אני כן סומכת על מי שמתחקר שהוא יביא את הכול. וזה חשוב לך שזה תוחקר, שכל מה שקרה? ברור שזה חשוב לי, ברור. זה אפילו לא בשבילי.

אני בסופו של דבר… זה יכלל גם להימנע מה שקרה בנחל עוז, לא קרה בשום מושב אחר, וזה יכלל להימנע, זה מה שבדיוק הכי עצוב, שזה יכלל להימנע בבנות שעשו את התפקיד שלהן עד הרגע האחרון ונתנו את כל כולם בלי שהיה להן את האופציה להגן על עצמם בכלל, לא אצלנו במיקונית ולא שם בחמ"ל. זה לא יחזיר אותן, אבל מי שצריך לשלם על מה שהוא עשה, צריך לשלם על זה וזה יקרה בנקודת חילה. אגם, את רוצה להגיד לנו עוד משהו לפני שאנחנו נפרדים ממך? יש לי עוד מלא שאלות, אבל אני יודעת שאנחנו צריכים לשחרר אותך? שלא לעצור עד החטופה האחרון. אז זהו, אז… גם החיים וגם החללים צריך להחזיר אותם לקבורה, כי זה מה שמגיע להם. הם צריכים מהם למשפחות של המסגורת המעגל הזה, וכל מי שחי שם כל שנייה וכל רגע… את יודעת, אין… אני לא רואה באמת להסביר לך מה זה. במיוחד עכשיו שיש שם דברים, שכל אחד יזכור שהאבא שלו, אח שלו, עכשיו היה יכול להיות הזוג במנהרה, בידיים וברגליים בלי אוכל.

 

זה היה יכול להיות כל אחד ממדינת ישראל. מישהו שבמקרה בא לבקר את המשפחה שלו מהצפון לדרום ויכול להיות שם באותו יום. כולם יכלו להיות שם באותו יום ולהתתף להם שם. הם או בני המשפחה שלהם. זה עוד דבר שאני מקווה שכשנשמור את האחדות הזאת זה לא רק במצבים קשים ולא רק עכשיו, גם אחרי. כי זה אחד הדברים שימנעו מהדבר הזה לקרוא תוצרם. כן. שהם יראו אותנו חזקים, וגם בשבילנו, כאילו, גם בשבילנו להיות חזקים, זו הגדולה שלנו, ושנצא את הייעוד שלנו גם אחרי זה. אגם ברגר, את מדהימה. תודה. הייתה זכות גדולה מאוד לדבר איתך. אני מאוד-מאוד מודה לך על ההזדמנות הזאת.

 

שלומי ברגר, אבא שלה גם, תודה רבה-רבה לך. תודה, ואני… תראי כמה אני לא מעניין בכלל בשיחה שקיבלת את המקור הישיר, אבל אני רק רוצה להגיד לכל מי שלא מבין. שמעתם עכשיו נס גלוי מדבר ברקר. זה פשוט ככה, אין לי שום טור אחר… -נכון. שהיא חזרה אלינו כמו שהיא חזרה אלינו, והתחלתי את זה בשיחה שלנו. המתנה הזאת, כל עם ישראל צריך לקבל אותה. קודם כול, המשפחות וכולנו, שכולם כוזרים הביתה. אז הדבר הכי חשוב שיכול להיות היום. אין יותר חשוב מזה. אין יותר דחוף מזה, אין יותר נכון מזה. עשו הכול שככה כולם יוכלו לראיין אותם, לדבר איתם, לשמוע, להבין אותם, להרגיש את מה שהם עברו ושיכול כמובן לדבר כי זה הריפוי שלנו. זהו, זה המשחק. הם כולנו הומניטריים עכשיו, אין דבר כזאת. ההצבעה הומניטרית, כולנו הומניטריים עכשיו, וההצבעה צריך להרצים, הכי זכום שיש. אמן, כל מילה, ואנחנו כאן, ברשת ב', ברדיו, בכאן, עד שכולם חוזרים. אנחנו איתכם ועם כל עם ישראל, וכל עם ישראל איתכם, זה ברור לחלוטין. ותמשיכו לחזק ולעודד. מי שהלוואי ששומע אותנו שמה, הוא צריך את המילים האלה. הם צריכים את זה. כן.

 

גם את רוצה להגיד משהו לחטופים ששם, אם במקרה מישהו שומע… את יודעת, את ולירי, במקרה שמעתם אותי, לא יודעת, אומנם הם במנהרות והם גברים, אבל אולי… את רוצה להגיד משהו להם? בבקשה. בטח, שאנחנו לא שוכחים אתכם. אנחנו באמת, באמת לא שוכחים אתכם, אנחנו נעשה הכול, לא משנה כמה זמן זה ייקח, אני מקווה שזה לא ייקח הרבה זמן, עד שכולכם תחזרו, באמת, עד שכולכם תקבלו את החיזוק עם המשפחות שלכם ואת השקט הנפשי שמגיע לכם סוף-סוף. אתה יודע שאנחנו קיבלנו את זה פה, זה לא אומר שאנחנו נוותר עליכם. אגם ברגר, תודה רבה-רבה לך. שלומי ברגר, תודה רבה-רבה לך. מירב אני יודעת שאת גם שם באוטו, אז תודה רבה רבה גם לך. האימא הלביאה המדהימה של אגם. תודה רבה רבה לשלושתכם, משפחת ברגר האלופה. תודה רבה. תודה. -תודה.