העדות של שגב כלפון, שהשתחרר משבי חמאס, מטלטלת: כשהגענו לעזה, זרקו אותנו בתוך מבנה, אני חושב שזה היה מסגד, אני זוכר את הקולות, את ההד. מישהו הצמיד לי סכין לצוואר, ושאל איך קוראים לי. אמרתי 'שגב'. הוא לחץ יותר חזק. שאל שוב, 'איך קוראים לך?'. שוב אמרתי, 'שגב'. כל פעם ששאלו איך קוראים לי ועניתי, חטפתי מכות.
"שמעתי צליל של סכין יפנית נפתחת, חתכו לי את הבגדים, שברו לי את הפירסינג. ושוב מכות. ואני רק רואה מסך לבן. מישהו הצמיד לי את הראש חזק לרצפה ואמר לי, 'עכשיו אתה הולך לישון'. לא הבנתי אם זה אומר שאני עומד למות או להפך. אחרי שעה וחצי או שעתיים שאלו אותי שוב, 'איך קוראים לך?', ואני מבין מהדיבורים ביניהם שהם קלטו את השם 'סטיב'. ידעתי שאם אתקן אותם אחטוף שוב. אז לא תיקנתי. ואז הבנתי, בעצם, שאני כנראה אסיר".
את המכות החזקות קיבלתי ביום החטיפה במסיבה בנובה. אזקו לי חזק את הידיים, כיסו את העיניים והשכיבו אותי על הכביש. "הרביצו לי עם הקת של הנשק, דפקו בברכיים, בבטן, בראש, מכל הצדדים שלי. אחרי כמה דקות אתה כבר לא מרגיש את המכות, אתה פשוט לא מרגיש כלום. רק שקט, דקה לפני שהחיים נגמרים".
אחרי שהוחזקתי בדירות מסתור תחת הפצצות כבדות, במשך 11 חודשים הועברתי למנהרה יחד עם אוהד בן עמי, אלקנה בוחבוט, יוסף חיים אוחנה, מקסים הרקין ובר קופרשטיין. חודשים ארוכים הייתי גם לבד. "חפרנו לעצמנו בור לשירותים, גם לנו וגם להם, כי אנחנו 'יהודים אפסים, כלום ושום דבר'. חפרנו מנהרות. הכריחו אותנו לעבוד. כשאתה יורד למנהרה אתה הופך להיות עכברוש. כל החיים שהיו לך למעלה, כבר אין אותם",
החלטתי לא להצטלם לסרטון של חמאס, וסירבתי להביט למצלמה ולומר מילים שהוכתבו לי בידי . "שיחקתי אותה שחקן גרוע, כי חשבתי על ההורים שלי, על המשפחה שלי. לא רציתי להגיד שקרסה עליי מנהרה, שאני סובל ורעב, שאני בסכנת חיים", "אפילו שסכנת החיים הייתה משהו שליווה אותך שם כל יום, כל בוקר, כל רגע. כל דקה שאתה חי זה נס. 50 מטר ממני פוצצו מסגד. אני זוכר יום אחד שההפצצות היו כל כך קרובות וחזקות, שכבר נפרדנו – אני, מקסים ויוסף. אמרנו אחד לשני, 'אם משהו קורה לנו תדעו שאני אוהב אתכם, שאתם אחים שלי'. אחרי היום הזה הורידו אותנו למנהרה אחרת".
במצב הזה, של סכנת חיים מתמדת, "המוות הופך להיות החבר הכי טוב שלך, אתה מדבר עם המוות כל הזמן. אי אפשר לתאר את זה, בסופו של דבר אתה משלים עם זה שהחיים שלך הם רק בסכנה. שום דבר לא בטוח, אין שום ודאות. ולצד זה, אתה בלי אוכל, בלי תקשורת ועושים הכל כדי שיהיה לך רע.
"היינו במנהרה, ישנו 300 מטר מהשובים שלנו. אם אני מסתכל ימינה, יש חושך מוחלט. מסתכל שמאלה, חושך, אפלה. בהתחלה שמחנו כשראינו אור בקצה המנהרה, אור של פנס. חשבנו שבאים לספר לנו חדשות טובות. אבל אחרי שבן גביר דיבר על מה שעשה לאסירים שלהם פה בארץ, האור הפך סימן לרוע שמגיע אלינו. ידענו שאנחנו עומדים לחטוף מכות, פחדנו, נצמדנו לקירות והתכוננו".
ההישרדות במנהרה נדמית כמו מציאות שעולה על כל דמיון הזיכרונות לא נותנים מנוח. "אתה ישן על רצפה עקומה, על מזרן דק כמו דף. אתה צריך לשים דברים כדי שזה יהיה ישר. הכנתי לעצמי כרית מחתיכות של מזרן. את מעט המים שקיבלנו, סיננתי עם גזה כדי שיהיו סבירים איכשהו עם מזרק הייתי מחלק לכל אחד גבינה, שווה בשווה. גם נייר טואלט, כשהיה, הייתי מחלק לכל אחד ריבוע-ריבוע. בקבוק מים זה כמו זהב. היום, שום דבר יותר הוא לא מובן מאליו".
