העדות של אלון אהל, כפי שנחשפה בריאיון לאלמוג בוקר, מטלטלת את הלב כבר מהרגע הראשון. צעיר בן 22, שנחטף מתוך חיים שגרתיים ושמחים, חוזר כעת למסע האימה שעבר – מסע שהתחיל ביום אחד שהפך לסמל של כאוס ואכזריות, והסתיים רק אחרי כשנתיים של הישרדות עיקשת. בתוך הסיפור הזה מסתתר אדם שבחר לא לוותר על עצמו, לא להיכנע לפחד ולא להפסיק להאמין שיחזור אל אמו. “ידעתי גם שם שאני חוזר… שיהיה מה שיהיה, אני אחזור לאימא שלי בסוף”, הוא אומר.
“בעזה שללו ממני את זכויות התנועה, החופש והחירות, אבל לא את זכות הבחירה”.
בעזה, בבית חולים מוקף המון זועם, הוא חווה את אחת מנקודות השפל. “לקרוא להם בלתי מעורבים?” הוא שואל. “כולם מעורבים שם”. לאחר מכן מגיע תפר גס בראש ובכתף – ללא הרדמה, ללא רשות אפילו לצעוק. בהמשך הוא מוצא את עצמו אזוק בשלשלאות, מורעב, חי על פתיתי אוכל. “בחיים לא חוויתם הרעבה, לא הייתם מחוברים לשלשלאות במשך שנה וחצי. אזוק כמו קוף – ואוכל כמו כלב. שם אתה לא בן אדם, אתה חיה".
"היינו אוכלים פיתה וארבע כפות אפונה ביום. הייתה תקופה שהיינו אוכלים רק תמרים יבשים. ואתה יודע שיש אצלם אוכל. אתה אומר לעצמך 'בסוף מתרגלים לרעב', אבל לא. זה כאבים בכל הגוף – כל הזמן. אתה נראה כמו שלד. אתה מסתכל על עצמך ואתה רואה גופה, וזה עושה להם טוב על הלב".
ובכל זאת, דווקא שם נוצר אחד הקשרים האנושיים העמוקים בחייו – הקשר עם אלי שרעבי. מהרגע הראשון היה ביניהם חיבור. אלון מספר על הרגע שבו היכה את הקיר מרוב כאב, שבר את היד, והתפרק בבכי – ואלי פשוט עטף אותו. “זה היה חיבוק של אבא”.
הרגע הקשה ביותר הגיע כשהופרד מאלי. כשהעסקה נעצרה, אלון נותר לבדו במנהרה. הוא מספר באומץ על ההטרדות המיניות שחווה, על המחבל שנכנס למקלחת וסיבן את גופו בניגוד לרצונו. "זה היה כשהייתי לבד. אתה נכנס להתקלח והוא בא לחפוף אותך. הוא שם על עצמו שמפו ביד ומתחיל לסבן אותך במקלחת. הוא נוגע בך. הוא אמר שחשוב לו שנתקלח טוב, שלא יהיה לי פריחות. למזלי זה לא המשיך הלאה".
ואז הכול השתנה. בכיר בחמאס נכנס ובישר: “אתם יוצאים”. הדרך לשובו התחלפה ברגעים של בלבול, פחד, ואז – תקווה. ברכב של הצלב האדום הוא ראה לראשונה את הכוחות הישראליים. “זה לא ילדים”, הוא מספר על החיילים שעמדו שם. “זה פאקינג אנשים מבוגרים… אתה רואה מי נלחם עליך”.
