יום השואה. המילים עצמן נושאות משקל היסטורי ורגשי עצום. עבורי, אליאור עזרן, יועץ תקשורת ודובר, זהו לא רק יום זיכרון לאומי, אלא גם רגע של התבוננות פנימית עמוקה. השנה, הבחירה לצאת למסע פיזי אל ליבה של רומניה, אל האדמה שספגה את דם קהילות יהודיות שלמות, הייתה בבחינת צורך פנימי, דחף אישי להתחבר באופן בלתי אמצעי אל העבר הנורא הזה.

יצאתי למסע הזה לא רק כיהודי, אלא גם כאדם, כמי שמאמין בכוחם של סיפורים לעצב תודעה ולמנוע את חזרתם של מעשים איומים. כאיש תקשורת, אני מבין את המשמעות העצומה של קול, של נרטיב. וברומניה, נתקלתי בעיקר בשקט מצמרר, בשתיקה רועמת של מקומות שבהם פעם הד קולות החיים היהודיים.

ההגעה לבוקרשט הייתה נקודת פתיחה מטעה. בתי הכנסת המעטים ששרדו את התופת אמנם מעידים על עבר מפואר, אך הם גם מדגישים את החלל העצום שנוצר. מהר מאוד הבנתי שהסיפור האמיתי טמון דווקא במרחבים הכפריים, בעיירות הקטנות ששמותיהן כמעט ונשכחו, שם פעם פעימות הלב היהודיות היו חלק אורגני מהמרקם האנושי.

המסע צפונה היה מסע אל תוך נבכי ההיסטוריה הכואבת. בתי קברות יהודיים מוזנחים, עדות אילמת לקהילות שנעקרו באלימות, גרמו לי לעצור נשימה. כל מצבה שבורה, כל אות דהויה, סיפרה לי סיפור של משפחה, של אהבה, של אובדן בלתי נתפס. בבתי כנסת שהפכו למבנים חסרי זהות, ניסיתי לדמיין את התפילות, את השמחות, את הרגעים הקטנים של חיי היום-יום שנמחקו באכזריות.

הביקור ביאסי היה נקודת מפנה מטלטלת. לעמוד במקומות שבהם התרחש אחד הפוגרומים הנוראים ביותר בתקופת השואה היה חוויה קשה מנשוא. סיפורי הזוועה שקראתי עליהם קיבלו פנים, מקום, ריח. הרגשתי את האימה, את הייאוש, את הבדידות הנוראה של אלה שנרצחו בדם קר רק בשל יהדותם.

במהלך המסע, פגשתי גם רומנים מעטים, קשישים בעיקר, שזיכרו במעומעם את שכניהם היהודים. קטעי זיכרונות קצרים, תמונות דהויות, סיפורים על חוכמתם, על טוב ליבם, על חריצותם. דרך הרסיסים הללו, הצלחתי להרכיב תמונה חלקית אך מרגשת של חיים שלמים שנגדעו בטרם עת.

המסע הזה לא היה רק מסע גיאוגרפי, אלא מסע פנימי עמוק. הוא חידד עבורי את האחריות האישית והקולקטיבית שלנו כחברה. האחריות לזכור לא רק את המספרים ואת העובדות ההיסטוריות, אלא גם את הפנים, את השמות, את החיים שמאחורי הסטטיסטיקה הנוראה. האחריות לחנך את הדורות הבאים על הסכנות הטמונות בשנאה ובגזענות.

כשאני שב לישראל, אני נושא עמי מטען כבד של זיכרונות, אך גם תחושת דחיפות ומשמעות. כיועץ תקשורת, אני מרגיש מחויב יותר מתמיד להשתמש בכלי הזה כדי להדהד את סיפוריהם של אלה שלא יכולים עוד לספר בעצמם. להזכיר לעולם את המחיר הנורא של השנאה, ולפעול בכל כוחי למען עתיד שבו כבוד האדם וערך החיים יהיו נר לרגלינו.

יום השואה הוא קריאה לפעולה עבור כולנו. זהו יום שבו אנו מתייצבים מול העבר כדי לעצב הווה טוב יותר ועתיד בטוח יותר. המסע שלי ברומניה היה תזכורת כואבת לכך שהזיכרון אינו רק עניין של עבר, אלא מצפן לעתיד. עלינו לשאת את הלפיד הזה בזהירות ובנחישות, לזכור ולהזכיר, כדי שאותם עקבות נרמסים לעולם לא יימחקו מזיכרון האנושות.