החששות בלבנון מתגברים מפני התדרדרות של המצב לכאוס מוחלט או לעימותים פנימיים בין כוחות פוליטיים שונים, או בין חיזבאללה לצבא הלבנוני, כך דווח באתר אל-נאשרה. המחשבות הללו חורגות מבעיות ביטחון פנימי ונוגעות לחששות אסטרטגיים רחבים יותר, מאחר שכל סכסוך פנימי עלול לפתוח את הדלת להתערבות זרה ישירה תחת הכותרות של "בינלאומיזציה" או "הגנה בינלאומית".
הניסיון הקיים באזור מלמד שכל קריסה ביטחונית רחבת היקף או קרבות פנימיים מנוצלים במהירות בזירה הבינלאומית כדי להצדיק צעדים נרחבים יותר, כפי שקורה בסוריה. במקרה של לבנון, כל מהומות מאורגנות או אירועי אבטחה משמעותיים עלולים להיות מנוצלים כדי להכניס את העניין הלבנוני לסדר היום של מועצת הביטחון האו"ם. זה יכול לקרות תחת עילות שונות – הגנה על אזרחים, שמירה על יציבות אזורית, או הגדרת הנשק הפנימי כאיום.
הסכנה לא מסתיימת בפרק שנותן לגיטימציה להתערבות צבאית או צעדים כפייתיים, היא מתרחבת לאפשרות של קידום פרויקטים של חלוקת המדינה או יצירת אזורי השפעה תחת פיקוח בינלאומי. באתר הלבנוני דווח על דאגה רבה במיוחד בגלל המחלוקות הפוליטיות והעדתיות החמורות בלבנון ובגלל שהדיבורים על חלוקה שוב מתגברים.
מקורות פוליטיים מציינים שלאף גורם אין עניין בעימות מזוין או סכסוך פנימי, מלבד ישראל. לטענתם, ישראל תהיה הנהנית העיקרית מכל תסריט שמחליש את לבנון מבפנים והופך אותה לזירת עימותים פנימיים. המקורות מסבירים שהדרך שבה אירועים יכולים להתפתח מהרחוב למועצת הביטחון ברורה מניסיון העבר.
התהליך מתחיל באירוע ביטחוני שגורם לנפגעים. האירוע מוגבר תקשורתית בתקשורת המקומית והבינלאומית, ואחר כך מדינות בעלות השפעה מפעילות לחץ דיפלומטי לכינוס ישיבות חירום במועצת הביטחון. הן טוענות שזה נחוץ כדי למנוע החרפת המצב. לאחר מכן מתכוננת הצעת החלטה שמתארת את המצב בלבנון כאיום על הביטחון האזורי, וקוראת לצעדים דחופים שיכולים לכלול שליחת כוחות בינלאומיים או סנקציות.
המקורות מדגישים שהתסריט הזה לא היפותטי לחלוטין. לבנון כבר חווה בעבר מצבים דומים, במיוחד אחרי אירועי 7 במאי 2008 כשנדון רעיון הבינלאומיזציה, ואחרי פיצוץ נמל ביירות ב-2020 כשהוצעה חקירה בינלאומית עם פיקוח חיצוני על ניהול המשבר.
בגלל זה, הימנעות מעימותים פנימיים הופכת לעדיפות לאומית חשובה בלבנון. זה לא רק עניין של שמירה על ביטחון ושקט, אלא צורך אסטרטגי להגן על אחדות המדינה. ההבדל בין משבר פנימי שניתן לפתור מקומית לבין משבר בינלאומי שפתוח לכל האפשרויות יכול להיות רק תקרית ביטחונית או קרב מזוין ברחוב.
המציאות הפוליטית הלבנונית, שכבר נמצאת במשבר, לא יכולה לעמוד בתוספת של כאוס מאורגן. כל סכסוך פנימי יחליש את היכולת הלבנונית לעמוד מאוחדת נגד לחצים אזוריים ובינלאומיים, ויפתח את הדלת לפתרונות שנכפים מבחוץ ולא בהכרח משרתים את האינטרסים הלבנוניים. לכן הימנעות מכאוס היא לא החלטה טקטית אלא בחירה אסטרטגית למנוע את התסריטים המסוכנים ביותר לעתיד המדינה.
