הילה קורח תמיד ידעה שהאפשרות קיימת. שמתישהו יגיע היום שבו היא תחליט לעזוב את החדשות. למרות שבנתה לעצמה מסלול עיתונאי מרשים, והגיעה לפסגה עם הגשת המהדורה המרכזית של חדשות 13 – תוך ויתור על קריירה כרופאה – היא תמיד בחנה מחדש ברקע את הבחירה הזו.

"אני מקפידה לעשות את זה כל החיים – לקום בבוקר ולשאול את עצמי אם זה המקום שאני רוצה להיות בו", היא אומרת בריאיון למגזין סופ"ש של ynet. "הכוונה לא לחדשות 13, אלא לחדשות בכלל. אחת הבעיות הכי גדולות שלי במקצוע הזה היא שלא הייתה לי אפשרות לכבות את הטלוויזיה כשהמיכל הרגשי שלי היה מלא".

מחדשות ל"מרדף"

לפני שלושה חודשים, היום הזה הגיע. קורח הודיעה על עזיבת תפקידה כמגישה. כעת, במקום מרדף אחרי הכותרות – היא מעדיפה פשוט את "המרדף", השעשועון הטלוויזיוני שאליו הצטרפה כמנחה החדשה.

"זה התאים לי כמו כפפה ליד, וההצעה הגיעה בתזמון טוב", היא אומרת. "אני מאמינה שאם את מקבלת החלטות ממקום שלם, הדברים יסתדרו מעצמם, זו אמירה קצת פריבילגית, אבל זה ככה".

בינתיים, נראה שהדברים אכן הסתדרו. הפרק הראשון בהגשתה, ששודר בשבוע שעבר בכאן, שבר שיא רייטינג של שש שנים עבור התוכנית. וגם מבחינת החוויה, קורח מרוצה: "זה שעשעועון נטול רגשות אשם. אתה בסדר עם כל מי שינצח – לא משנה אם זה המתמודדים, או הצ׳ייסר".

"למרות השעשועון, שום דבר לא יכול להיות נורמלי עד שהחטופים חוזרים"

מיד כשמדברים על הנחיית שעשועון קורח מעלה את הנושא החשוב ביותר – 59 חטופים וחטופות שנמצאים בשבי חמאס – ומדברת על הדיסוננס שבין המחשבה עליהם לבין הנחיית תוכנית בידור בתקופה כל כך קשה.

"זה מרגיש שאני כאילו מתעסקת בטוב אחרי תקופה מאוד ארוכה שהתעסקתי רק במלחמה, בעוולות, באבל, אבל למרות שאנחנו מדברים על שעשועון, ואנחנו בסדר עם העובדה שמשדרים את זה, שום דבר לא יכול להיות נורמלי עד שהם חוזרים".

"כתבתי לו שאני צריכה עזרה ראשונה נפשית"

קורח בת ה-41 נשואה לדרור (קצין בטיחות של "המירוץ למיליון") ואימא לשלושה ילדים: אורי (13), עלמה (11 וחצי) ורונה (7.5). מאז שחרורה מגלי צה"ל, נכנסה לעבודה בתקשורת בכלל והטלוויזיה בפרט, כשמאחוריה הנחיית תוכניות כמו "גלילאו" בחינוכית, "העולם הבוקר" לצידו של אברי גלעד, "לפני החדשות", "חדשות השבת" ובשנים האחרונות גם את המהדורה המרכזית של חדשות 13.

"אני אפילו לא מדברת על החודשים הראשונים של המלחמה, ולא על שידורי השחרור – שהיו מלאים בהתרגשות וגם ברגשות אחרים", קורח מסבירה מדוע עזבה. "היו שידורים ארוכים של 11 שעות, לא יכולתי לסגור את הטלוויזיה. חזרתי הביתה ושמרתי על פאסון אבל לימים הרגשתי שזה ממש מפרק אותי מבפנים."

"היו כמה משברים, בעיקר ביום השנה ל-7 באוקטובר. שידרנו מכפר עזה, ומהרגע שהגעתי לאשדוד לא הצלחתי להפסיק לבכות. נכנסתי למן התקף חרדה משולב. עצרתי בתחנת דלק מחוץ לכפר עזה ולא הצלחתי להיכנס. וזו לא הייתה הפעם הראשונה שלי במקומות שחוו את הטרגדיה, הייתי בשדרות, בארי, נתיבות ועוד בימים הראשונים".

כשנשאלה מה עשתה באותם רגעים, היא משיבה: "הרגשתי שאני צריכה עזרה ראשונה נפשית בעיקר בגלל העיסוק בחדשות האלה. הפסיכולוג שלי לא ענה לי וחברה שהיא מטפלת גם לא ענתה לי. אז פניתי למקורב רחוק, כזה שידעתי שהוא מטפל וכתבתי לו שאני צריכה עזרה ראשונה. הוא ממש עשה לי שיחת איסוף כזאת של 20 דקות".

"החברים היו אומרים שאני לא מסוגלת לשקר"

האם החברים במערכת החדשות הבחינו במצבה? "לא חושבת. באולפן בכפר עזה אמרתי לאודי סגל שיכול להיות שאני אצטרך גיבוי, כי פחדתי מהתגובה של עצמי. להתפרק בשידור זה משהו שאני מסוגלת לעשות, ואודי היה מהמם".

קורח מספרת כי מעולם לא חוותה התקף כזה קודם לכן. "הדיבור עליי אצל החברים שאני לא מסוגלת לשקר, רואים עליי בשנייה. היו כתבות קשות שחזרנו משידור והיה לי קשה לדבר, אבל לא ברמה הזאת. כל אחד מספר את הסיפור שלו ואת אוספת ונחשפת לחומרים נורא קשים."

"ב-7 באוקטובר יצאתי מהבית בשמונה בבוקר. אחרי שנחשפתי לחומרים גרפיים מאוד-מאוד קשים שלאו דווקא שודרו, חזרתי באחת בלילה, נתתי 'כיף' לבעלי והוא יצא למילואים למשך 3 חודשים."

"אנחנו גרים במושב שהביטחון האישי מפחיד. יש פה פריצות כל הזמן, אצלנו היו שלושה ניסיונות פריצה כשהיינו בבית. עכשיו אתה בסרט אחר לגמרי ואני עם הילדים לבד. בגלל כל הזוועות חסמנו להם את הרשתות החברתיות בטלפון והם לא נחשפו לעובדה שיש חטופים במשך שבועות ארוכים. בשבועיים הראשונים של המלחמה לא ישנתי. הכנסתי את הילדים לחדר שלי, ולא ישנתי. הפעם הראשונה שישנתי זה כשאח שלו מארצות הברית בא