היא רק בת 19 וחצי, גרה עם ההורים בנתניה, אבל הפכה לתופעה ברשת – עם מאות אלפי עוקבים בטיקטוק, הופעות באירועים, קמפיינים, ומוצר על המדף ברמי לוי. מאחורי הדמות הצבעונית עומדת נערה עם סיפור לא פשוט: חרמות, אכילה רגשית, התמודדות עם משקל וניתוח הצרת קיבה– ובעיקר מסר חזק של קבלה עצמית. אתר אייס שוחחר עם אגם.

את גרה לבד? לא, חיה עם ההורים שלי – אמא, אבא, ואחי בן 15. אנחנו גרים בנתניה, בית אחד, משפחה אחת. זו התמיכה שלי, תמיד הייתה. גרה בבית, גדלתי שם. משפחה מאוד קרובה, וזה משהו שתמיד חיזק אותי.

איך התחלת בכלל עם כל העניין של הטיקטוק והיוטיוב? "זה קטע, כי בתור ילדה ממש לא היה לי ביטחון. עברתי המון חרמות, אנשים כל הזמן ירדו עליי בגלל שאני שמנה. זה גרם לי לפתח אכילה רגשית, הייתי אוכלת כדי לברוח. ניסיתי פעם אחת לפתוח טיקטוק, אמרתי לעצמי – יאללה, נעלה סרטון. העליתי, ובאמת קיבלתי הייט מטורף. יום למחרת הגעתי לבית ספר והתחילו לצחוק עליי, לעגו לשיר ששמתי, כתבו אותו על הקיר. מחקתי את הטיקטוק ואמרתי שזה לא בשבילי, שזה רק פוגע בי. אבל אחרי כמה חודשים ניסיתי שוב. עשיתי סרטון עם הקטע של השווארמה – שכשמישהו לוקח אותך לדייט שווארמה, הוא צריך לקנות לך לאפה ולא פיתה. זה הצחיק את האנשים. הבנתי שזה מה שמצחיק ועובד. אמרתי לעצמי – אם כבר צוחקים עליי, אז אני אוביל את זה, אני אצחק עם האנשים עליי ולא שהם יצחקו עליי. ודרך זה גם אנשים התחילו לקבל אותי. אבל גם שם, בהתחלה, קיבלת הרבה הייט. אבל כשאנשים ראו שאני לא מתרגשת, שאני פשוט ממשיכה בדרך שלי, הם שינו גישה. זה כבר לא השפיע עליי, אז גם הם הפסיקו. היום אני יכולה להגיד שהתגובות הן 98% אהבה. תמיד יהיה את ה-2% הזה עם היד הקלה על המקלדת, אבל זה כלום לעומת האהבה שאני מקבלת."

איך התמודדת עם החרמות והלעג בתקופות הקשות? "היה הרבה כאב. הרבה בכי. אני לא בן אדם שמשתף – אני שותקת. רואים עליי כשקשה לי, אבל לא אדבר על זה. אבל המשפחה שלי תמיד הייתה שם. אמא שלי, אבא שלי, האחים שלי – תמיד תמכו. תמיד אמרו לי: את יפה כמו שאת. לא משנה אם את מידה 48 והחברה שלך מידה 36. היחידים שאמרו לי את זה באמת. וזה החזיק אותי."

אז הביטחון שלך היום אחר לגמרי? "כן. הביטחון שלי בשמיים. כי למדתי לאהוב את עצמי כמו שאני. היום אני יודעת שאני שווה, שאני יכולה, ואני באה לעזור לאחרים גם. אני מרגישה שהשליחות שלי היא להגיע לבנים ולבנות שעוברים חרמות או מרגישים רע עם עצמם. אני באה להגיד להם – אתם טובים כמו שאתם. בעיקר בנות – כי בנות מרגישות את זה יותר. מתביישות לשים מכנסיים קצרים, לשים בגד ים, חושבות שאם הן מלאות אז הן לא יכולות להיראות כמו שהן רוצות. ואני באה לשנות זאת"

קרה שקיבלת פידבקים מרגשים? המון. אני זוכרת במיוחד מקרה אחד באילת – אמא אחת באה אליי בוכה. היא אמרה לי: "את לא יודעת מה עשית לבת שלי. היא הייתה חסרת ביטחון, לא יצאה מהחדר, ופתאום – היא פורחת". היא גם הצטלמה איתי, זה היה רגע מרגש בטירוף. כשהייתי ילדה והייתי עוברת חרמות ולעג אמא שלי ניסתה לעזור לי אבל הרגשתי את הכאב שלה. לכןף היו גם ילדים שסיפרו לי על חרמות, ואני פשוט הלכתי לבתי ספר, הבאתי בלונים, עשיתי להם שמח. כשאתה בא עם אהבת חינם, אתה יכול לשנות לילד את היום. וילדים אחרים מסתכלים על זה אחרת – פתאום הוא לא הילד המוחרם, הוא הילד ש"גברת שווארמה" באה בשבילו. זה מדהים, אבל גם כואב".

את מזכירה את הכאב של אמא שלך. מה היא עברה איתך? "היא לא ידעה איך לעזור לי. מבחינתה, אם רק הייתי משתפת – היא הייתה שם. היא הייתה שומעת מה עשו לי בבית ספר, איך אמרו לי שאני שמנה, וזה היה שובר אותה. היא הייתה באה ומרימה אותי, אבל אני ראיתי את הכאב שלה בעיניים. היא הרגישה חסרת אונים. היא כאבה את זה כי זו הבת שלה. וזה כאב שאי אפשר להסביר – לראות מישהו פוגע בילד שלך על משהו שהוא לא יכול לשנות, או משהו שאפילו לא צריך לשנות".

ובשלב מסוים פנית לניתוח. למה? "הגעתי למשקל של 150 ק"ג. אנשים שואלים איך הגעתי למשקל כזה בגיל כזה, ואני אומרת – אכילה רגשית. זה היה הכל. האוכל תמיד היה שם, נחמה. כשהייתי עצובה – אוכל. כשלא ידעתי מה לעשות – אוכל. אפילו בלי רעב, פשוט לאכול. ואז הרופא שלי אמר לי חד משמעית – אם את לא עושה שינוי עכשיו, את לא תגיעי לגיל 20. היה לי כבד שומני, סכרת, מדדים לא הגיוניים לגיל 18. זה לא היה רק מראה – זה היה החיים שלי. אז עשיתי את הצעד הזה, עם תמיכה של המשפחה שלי".

ומה עם צבא? "קיבלתי פטור. זה כאב לי מאוד. כשהגעתי ללשכה, הם אפילו לא שאלו שאלות. ראו את הבדיקות, אמרו לי לחתום. אמרתי – מה זאת אומרת לחתום? אמרו לי – את לא כשירה. כבר בגיל 16 שקלתי 132 ק"ג. נלחמתי, אבל זה לא עבד. היום אני מבינה – הכל לטובה. לא הייתי משנה כלום. הכול הוביל אותי לכאן".

בינתיים הפכת למשפיענית. איך זה מרגיש? "זה כיף בטירוף. אהבה ברחוב, אנשים באים, מצלמים, אומרים לי שהם אוהבים אותי – זה הכי מרגש. גם כשאני יושבת לאכול ויש מישהו שמצלם – לא מפריע לי. להפך, זה מרים אותי. אני לא מתנשאת, אני לא שוכחת מאיפה באתי. נשארתי פשוטה. אני עדיין מי שאני."

אבל זו גם עבודה, לא? "חד משמעית. זו עבודה. זו פרנסה. היום אני מתייעצת עם אבא שלי על כל קמפיין, כל שיתוף פעולה. עדיין אין לי מנהל אישי, אבל אבא שלי איתי כל הזמן. לפעמים פונים אליי, לפעמים אני פונה. אין בזה בושה. אם אני מאמינה במשהו – אני פונה. למשל, בגדים במידות גדולות. אני מנסה להביא לזה מקום, להראות שגם לזה יש קהל, שזה אמיתי".

את עובדת בזה כל יום? "זה משתנה. יום אחד עמוס, יום אחד לא קורה כלום. כמו זמר – לפעמים יש הופעה, לפעמים לא. אין בזה קביעות. בגלל זה אני גם עדיין מלצרית באולם אירועים. עושה גם בייביסיטר לפעמים. לא שוכחת מאיפה באתי".

ויש עדיין טוקבקים רעים? "ברור. כל פעם שאני מעלה סרטון של אוכל, ישר שואלים – איך את אוכלת את זה אחרי ניתוח? לא מבינים שמה שמשתנה זה הכמות. עדיין אוכלים, פשוט פחות. מישהו כתב לי: "אם תמשיכי ככה, לא תגיעי לגיל 40". אבל כמו שאמרתי – 98% זה אהבה, 2% זה רעש רקע. אני מתמקדת בטוב".

איך מתמודדים עם זה? "קשה, כן. אבל אני תמיד אומרת לעצמי – אל תתייחסי. זה לא פשוט, אבל זה מה שעוזר. לקום בבוק, להסתכל במראה, להגיד לעצמי – אני יפה, אני טובה, יהיה לי יום טוב. אני באמת עושה את זה כל בוקר. זה נותן שקט נפשי".