אלי-ה כהן לעולם לא ישכח את החיוך המרושע של המחבל שפרץ למיגונית בה הסתתר, מוקף בפצועים וגופות, כדי לחטוף אותו לעזה. היום, כ-70 יום אחרי שחרורו משבי חמאס, הוא מספר על המסע המזעזע שעבר – מרגע החטיפה, דרך הרעב, ההשפלות והפחד במנהרות עזה, ועד לשחרורו.

"עצמתי עיניים. כשפקחתי אותן, ראיתי מחבל מושיט לי יד"

"היינו כמעט 30 אנשים בחלל קטן שהתפוצצו בו עשרות רימונים", מספר כהן לידיעות אחרוות. "ענר שפירא הגיבור עמד בכניסה, אני הייתי בפנים, קבור מתחת לגופות. אחרי שהוא נפגע, הבנתי שטוב לא ייצא משם."

"כשהמחבלים נכנסו למיגונית – הייתי בטוח שיירו בכולם. עצמתי עיניים. כשפקחתי אותן, ראיתי מחבל מושיט לי יד," הוא מתאר. "הזיזו אנשים כדי להוציא אותי. החיוך של המחבל, זה רגע שאי-אפשר לשכוח. אני לא מבין איך בן אנוש, עם גוף ונשמה, יכול להיכנס לכלוב הזה, לראות אנשים במצב הזה, הכול דם וחלקי גופות, לחייך ולצלם."

"כל הבית התרסק ביום הראשון"

משם החל מסע בן שנה וחצי בתופת של רעב מתמיד, השפלות ופחד. בתחילה הוחזק בבית בעזה, שהופצץ זמן קצר לאחר הגעתם. "ביום שבו הוציאו לי את הקליע, הודיעו שעומדים להפציץ את המקום והבריחו אותנו לקומה תת-קרקעית. כל הבית התרסק, לא נשאר ממנו כלום. זה היה היום הראשון שלנו בעזה."

"כל הזמן הפציצו שם, הכול פשוט התפוצץ, עף, מתרסק," הוא מספר. "בבית כבר לא היו קירות, אז הורידו אותנו למנהרה דרך מסגד. מהרגע הראשון בעזה תהיתי מתי נגיע לשם. במנהרה הרגשתי יותר מוגן לפחות. זו הייתה הנחמה היחידה – אתה יודע שלא תמות מטיל שיפגע בך."

ניסיון בריחה שנכשל

ההפצצות הציבו בפני אלי-ה הזדמנות לברוח. "שוב מישהו הודיע שעומדים להפציץ, ואלה ששמרו עלינו נבהלו ונטשו אותנו. הסתכלתי על החטופים שהיו איתי, עדיין לא ידעתי את השמות שלהם אפילו, ואמרתי להם 'בואו נברח, מה אתם רציניים?'. אפשר לקרוא לזה אינסטינקט, אולי תחושת בטן. וככה התחלנו לרוץ ברחוב."

אך ניסיון הבריחה נכשל כשבחור עזתי זיהה אותם כיהודים. "בעל הבית ששמר עלינו מצא את המקום והתחיל לריב איתו, בסוף הוא החביא אותנו במכולת. ההפצצות נמשכו, חזרנו לבית וישנו חודשיים על הריסות," הוא מספר.

"הכי גרוע זה הרעב"

במנהרות, כהן היה חשוף יותר מתמיד לאכזריות השובים. "חשוב לדעת, קודם כל, שכולם שם בעזה תומכים בדבר הזה, ראיתי את זה בעיניים – הילדים הולכים בבוקר לבית ספר עם תיק, ובצהריים סוחבים תיקים עם נשקים."

"אתה יודע שהמחבל שונא אותך, אבל עדיין לא יכול להרוג אותך, על זה אתה משחק," הוא מסביר. "היו מכות, קללות, הצקות. מבחינתם כולנו היינו חיילים. מדברים על פציעות ושרשראות, וזה קשה, אבל הכי גרוע זה הרעב. אין לי איך להסביר כמה שההרעבות קשות, זה לעבור יום כיפור במשך חודשים שלמים, כשהסעודה המפסקת היא פיתה שמתחלקת בין ארבעה אנשים. גם מים בקושי היו."

מסרב להישבר

כיום, אחרי שחרורו, אלי-ה עדיין מתמודד עם פציעות פיזיות. "פיזית, אני עדיין פצוע וצריך לעבור ניתוחים, אבל לא בא לי לשכב עכשיו בבית חולים, אז אני דוחה את זה," הוא אומר. "בכתפיים אין לי רצועות בכלל, אני פורק את הכתף כל הזמן, גם מתוך שינה. פורק ומחזיר למקום בעצמי. יש לי גם בעיות בברכיים ובשמיעה."

למרות הכל, "להישבר לא בא בחשבון מבחינתי," הוא אומר. כעת, אלי-ה מחפש דרך חדשה – מתנדב עם ילדים חולי סרטן, יוצא לצלילות בים, חולם על ילדים משלו עם ארוסתו זיו עבוד, ושוקל ללמוד פסיכולוגיה.