חמשת התנאים שארה”ב מביאה עמה למו”מ מחר אינם רק בסיס לדיון, אלא ניסיון לפרק את עמודי התווך של תפיסת הביטחון הלאומי האיראנית. הדרישה להגבלת טווח הטילים לטווח שאינו מגיע לישראל היא תקדימית ומסמנת את שינוי סדרי העדיפויות של הממשל הנוכחי, המבקש לספק ערבויות ביטחוניות ישירות לבעלות בריתו.
הדגש על צמצום ייצוא האנרגיה לסין חושף את החשש האמריקאי מההשפעה הסינית הגוברת באזור, בעוד שהדרישה להתרחקות מהפרוקסי (חיזבאללה, חות’ים, מיליציות בעיראק) נועדה לנטרל את זרועות התמנון של איראן. השאלה הגדולה שנותרה פתוחה היא האם טהראן, שנמצאת תחת סנקציות כבדות אך מחוזקת בבריתות מזרחיות, תראה בתנאים אלו בסיס לפשרה או עילה לפיצוץ השיחות עוד לפני שהחלו.
בדרגים המקצועיים בוושינגטון מבינים כי הצבת חמשת התנאים כמקשה אחת מהווה הימור אסטרטגי שנועד לכפות על איראן בחירה בין קריסה כלכלית לבין ויתור על זהותה כמעצמה אזורית. השילוב בין סוגיית זכויות האדם לבין האינטרסים האנרגטיים של סין מעביר את מרכז הכובד מהדיון הטכני על מספר הצנטריפוגות לדיון רחב בהרבה על מעמדה של איראן בסדר העולמי החדש. בעוד שישראל רואה בדרישת צמצום טווח הטילים הישג דיפלומטי משמעותי, גורמים בטהראן כבר מאותתים כי מדובר בפגיעה בריבונותם, מה שמעלה את החשש כי המו”מ מחר לא יהיה פתח לפתרון, אלא נקודת מוצא להסלמה רב-זירתית במידה והשיחות ייקלעו למבוי סתום.
