אביעד אדרעי הי"ד, בן 30 במותו, לא ראה ביהדות סיסמה. היא הייתה עבורו דרך חיים. דרך של אחריות, ערבות, בחירה בטוב, גם ברגעים שבהם הפחד היה גדול מהכול. סיפור חייו, כפי שעולה מדבריהם הכואבים של הוריו רונית ואיציק, הוא סיפור של זהות יהודית חיה ונושמת, כזו שמבקשת להאיר ולא רק לשרוד.
אביעד, בן שלישי מתוך ארבעה, גדל במשפחה של מפוני גוש קטיף. בגיל 12 נעקר יחד עם משפחתו מניסנית שבצפון הרצועה, חוויה שעיצבה את אישיותו וחיברה אותו עמוקות לארץ ולעם. הוא שירת בחיל חימוש בצה"ל ולאחר מכן עבד בענבי טלי כמנהל עבודה באזור לכיש. לדבריו, הוא אהב את העבודה מתוך ציונות, מתוך תחושת שליחות.
ארבעה חודשים לפני השבעה באוקטובר עבר להתגורר בכפר עזה, כחלק מניסיון זמני, אך במהרה נקשר למקום ולאנשים. "ילד שכולם אהבו", מתארת אמו. "נאמן לחברים, נאמן למשפחה, ילד טוב, חביב, מתוק. כזה שדואג לאחרים לפני שהוא דואג לעצמו".
בשעות הבוקר של השבעה באוקטובר, עוד לפני שהכאוס פרץ במלוא עוצמתו, אביעד כבר היה ער. הוא שמע ירי ואזעקות, התקשר להוריו, ויצא מהבית כדי להעיר חברים שעדיין ישנו. הוא עלה לגג וראה דמויות מתקרבות. בתחילה חשב שמדובר בחיילי צה״ל, אך הוריו התריעו בפניו שמדובר במחבלים. הוא היה מהראשונים להבין את גודל המתקפה.
בהקלטה שנשארה אחריו נשמע אביעד לוחש: "חוטפים את החבר שלי". הוא ניסה לסייע, להתעמת, להציל. אביו יעקב מספר כי אביעד האמין שביחד עם חברו אלון שמריז הי"ד יוכלו לגבור על מחבל. מי שהתנגד נורה. מי שלא, אולי נחטף. אביעד בחר לפעול. הוא לא הסתתר כדי להציל את עצמו בלבד. הוא בחר להיות שם בשביל אחרים.
השיחה האחרונה עם אביו התקיימה בשעה 11:00. לאחר מכן נותק הקשר. ימים אחדים הוגדר כנעדר, ושבוע לאחר מכן נקבר.
אך סיפורו של אביעד אינו מסתיים ברגע מותו. בשנה שקדמה לכך החל תהליך עמוק של התקרבות ליהדות. הוא התחיל ללכת למקווה, רכש תפילין וטלית, ושימח את אביו כשהציע שיילכו יחד לבית הכנסת ביום כיפור. "ביום כיפור האחרון הוא נראה כמו מלאך אמיתי", מספרת אמו.
שבועיים בלבד לפני הירצחו, אמר לה משפט שנחרט בלבה: "אמא, אני אמות ולא אפול בשבי". באותה נשימה דיבר על הגאולה. "הגאולה בדרך", אמר, גם כשלא ידע להסביר כיצד. בדיעבד, רונית מרגישה שהוא ידע. ידע שזה התיקון שלו.
מתוך השבר והכאב, בוחרים ההורים בחיים. לזכרו של אביעד הוקם פוד-טראק בניצן, מקום שמגיש רק אוכל שהוא אהב, מבושל בידיה של אחותו. המקום פתוח בימי שלישי וחמישי, עם מוזיקה, שמחה ואנשים רבים שמגיעים לתמוך. הוקמה גם פינת ישיבה ליד כרם הקרוי על שמו, מקום של מפגש, חיבור ואור.
רונית מספרת כיצד בעקבות בנה נפתחה לעולמה הרוחני. ביקור בניו יורק, בבית הכנסת הפורטוגזי ובבית הרבי מלובביץ, מפגשים עם חסידי חב״ד, לולב ואתרוג לראשונה בחייה, שמחת בית השואבה ושמחת תורה. "בחיים לא הייתי זוכה לזה בלי הבן שלי", היא אומרת. "הוא היה הרוג מלכות. הוא חיבר אותי לשמחה, לאור, לאהבת חינם".
כאן מתחבר סיפורם של רונית ויעקב אל מיזם "צו החיים", לא כתגובה לשכול בלבד, אלא כתשובת נגד. זהו מיזם שמבקש להפוך כאב למשמעות, זיכרון לעשייה, ואובדן לחיזוק הזהות היהודית והערבות ההדדית. צו החיים איננו עוסק במוות, אלא בבחירה בחיים של ערכים, חיבור, חסד ואחריות הדדית.
אביעד אדרעי הי"ד לא ביקש להיות גיבור, אך הפך לכזה. לא רק ברגע מותו, אלא בדרך חייו. הבחירה שלו לדאוג לאחרים, להתחזק בזהותו היהודית, ולפעול מתוך אהבת חינם, ממשיכה לחיות דרך משפחתו ודרך יוזמות כמו "צו החיים", המבקשות להזכיר לכולנו, הזהות היהודית אינה רק זיכרון של עבר, אלא צו מוסרי לחיים של אור, שמחה ואחריות משותפת.
