משפחת חובש קרבי שהתאבד לאחר שירות מילואים סוער במלחמת 'חרבות ברזל' – תובעת להכיר בו כחלל צה"ל
מותו של ד' [שם בדוי] חובש קרבי במילואים, שהתאבד לאחר חודשים של לחימה אינטנסיבית וחשיפה מתמשכת למראות קשים, הפך למרכז מאבקה של משפחתו להכיר בו כחלל צה"ל. הוריו של ד', המיוצגים על ידי עורך הדין יואב אלמגור, טוענים כי מדובר במוות שנגרם כתוצאה ישירה משירותו הצבאי של בנם ומהמצוקה הנפשית שנולדה ממנו.
על פי הנטען, ד', ששירת בעבר כלוחם בחטיבת גולני, ועבר קורס חובשים קרביים, היה מוכר כאדם מסור שהתייצב לכל קריאה לשירות מילואים.
באוקטובר 2023, עם פרוץ מלחמת "חרבות ברזל", גויס ד' למילואים ושובץ כחובש בגדוד 188. במהלך הלחימה הועבר לסייע לגדוד אחר באזור חירבת חזעה, שם שימש כחובש קרבי בקו הלחימה הקדמי. הוא נחשף למראות קשים במיוחד, טיפל בפצועים תחת אש, והיה עד למוות ולפציעות חמורות של חבריו לנשק.
אל התביעה שהוגשה לקצין התגמולים באגף משפחות והנצחה במשרד הביטחון צורף מכתב ממפקד הגדוד שבו שירת ד', הקורא לוועדה להכיר בו כחלל צה"ל. במכתבו מתאר מפקד הגדוד בפירוט את המהלכים המבצעיים שבהם השתתף ד' המנוח.
"ד' ז"ל, שירת תחת פיקודי במהלך מלחמת 'חרבות ברזל', לאורך כל המלחמה שירת בתפקיד חובש במחלקת הרפואה הגדודית, וכחלק מחולייה רפואית קדמית קרבית, המורכבת ממטפל בכיר, חובש ומפקד אג"מי. חוליה זו מסונפת לפלוגות הלוחמות ונמצאת איתן לאורך כל שלבי הלחימה".
לדברי מפקדו של ד', בתחילת הלחימה פעל הגדוד בקרבות טיהור היישובים נחל עוז, ניר עם ובית חאנון, וביצע עשרות פעולות לאיתור גופות. לאחר מכן עברו הכוחות להילחם בחירבת חיזעה במסגרת מבצע "עוז וניר", שם התמודדו עם עשרות היתקלויות, מטענים ופצועים.
מכתבו של המפקד ממשיך ומפרט:
"…בתאריך ה-6 בינואר 2024 טיל נ"ט של מרצחי חמאס פגע פגיעה ישירה בכלי הנדסי בגזרת הפלוגה המסייעת, הנהג והמפעיל נפצעו. החולייה הרפואית, יחד עם ד', הגיעה מיד לאירוע והעניקו באחד המבנים טיפול מציל חיים לאיש צוות ההנדסה. ציר הפנוי היה מורכב, ועל החולייה הרפואית היה זמן לא מבוטל שבו היו צריכים להשהות את הפצוע עד להגעת רכבי הפינוי. יחד עם קצין רפואה הגדודי, טיפל ד' באופן אישי בפצוע. המראות היו קשים ומורכבים; דם רב, ריחות, צעקות וזאת בתוך בית שרק עכשיו טוהר ממחבלים".
לדברי המפקד, לאחר מכן השתתף הגדוד במבצע נוסף לטיהור מרחב מחנה הפליטים שאטי.
"הגדוד קיבל משימה חדשה לכיבוש וטיהור המרחב בפאתי מחנה הפליטים שאטי תחת אוגדה 162. למעשה, הייתה זו משימה מורכבת תוך בידוד רב, צירי פינוי ארוכים, ובמנותק מכוחות אחרים. בתוך משימה זו, ד' הצטרף לחוליית הפינוי של פלוגת המסייעת – שבדיעבד, כך הבנתי, הייתה מבודדת עוד יותר משאר כוחות הגדוד".
"למעשה הפלוגה תפקדה כמעין כוח עצמאי, בעומק שטח האויב, הנתון לאיומים כמעט מכל כיוון, כדי להתמודד עם אתגר זה – הפלוגה התמקמה באיתור ולמעשה ביצעה ירי מתמשך ומתוזמן לאורך כל שלושת השבועות הלחימה במרחב שאטי, שהביא להישגים מבצעיים רבים וזאת במקביל למשימת האיסוף והתצפית שקיבלה. לאורך כל תקופה זו – ד' היה במבנה זה, בכוננות לאירועים רפואיים, שלצערי היו רבים [הגדוד ספג 3 הרוגים ולמעלה מ-6 פצועים במהלך מבצע זה]".
מפקדו ממשיך בתצהירו ומתאר את תרומתו הרבה של ד' המנוח ללחימה:
"תפקודו של ד' לאורך כל הלחימה ראוי לשבח. כחובש בחולייה הרפואית הוא נדרש להתמודד באופן עקבי עם אי-וודאות, לחץ, מוכנות תמידית, מראות קשים, תנאי שהות מורכבים, עם הספקה לא סדורה של אוכל ומים, ועם זאת להמשיך במשימה ולהיות ערוך לטיפול רפואי מידי".
"בוודאי שתוך כדי הלחימה לא היה זמן לעצור – היו אלו 4 חודשים וחצי אינטנסיביים, בתנאים משתנים ואי-וודאות יומית, ולעיתים אפילו שעתית. לאורך כל תקופה זו היה ד' בחזית – חובש קרבי בחולייה הרפואית בקרבות המשמעותיים ביותר שהיו למדינת ישראל בלב רצועת עזה, יש לציין, שבהחלטה שלי – הגדוד כמעט לא יצא לסבבי התרעננות בבית במהלך תקופה זו, כך שלמעשה ד' שירת כמעט 4 חודשים ברציפות בלחימה".
את מכתבו לקצין התגמולים במשרד הביטחון חותם מפקד הגדוד במילים אלה:
"אינני מכיר תפקיד בתוך הגדוד, במהלך לחימה מאתגרת, שמציב את נפשו של האדם באתגרים מורכבים מאלו – אנשי הרפואה והפינוי הם אלו שלוקחים את המלחמה איתם חזרה הביתה. לצערי, במהלך סבב הלחימה השני, לא השכלנו לזהות את הסימנים והאותות מנפשו של ד'.
"אין לי ולו שמץ של ספק, שהמראות והאתגרים איתם נאלץ ד' להתמודד לשם הגנה על מדינת ישראל – נתנו את אותותיהם על נפשו בצורה ישירה. ולצערי, לא ידענו לזהות אותם מוקדם מספיק.
"אבקש מהוועדה – לקחת בחשבון גורמים אלו שכן ד' ז"ל יצא לשרת את המולדת, בחזית, פשוטו כמשמעו – ולא שב. בברכה, מפקד גדוד, חטיבה 5 – גבעתי תש"ח".
על פי התביעה, בראשית שנת 2024 שוחרר ד' מהמילואים. אך לא פנה לעזרה מקצועית..
כעבור כחצי שנה, כך נטען, פנה אליו מפקדו בבקשה להתייצב לשירות נוסף, אך החובש התחמק בטענה לעומס בעבודה. באותו היום חיפש באינטרנט את מילות השיר "Like Toy Soldiers" של אמינם – שיר העוסק בחיילים צעירים הנשלחים לקרב, באובדן חייהם ובתחושת ההקרבה חסרת התוחלת.
ימים ספורים לאחר מכן, זומן ד' שוב לשירות מילואים לקראת כניסה מתוכננת של היחידה לרצועת עזה. ד' התלונן על כאבי בטן והמפקד שחרר אותו לביתו, כשהוא אמור לשוב יומיים לאחר מכן, ביום כניסת הכוחות לעזה.
יום לאחר מכן, קיים ד' שיחה חריגה בצ'אט ג'י פי טי. בשעה 21:28 כתב: "אני צריך את עזרתך. מהי הדרך הכי קלה וחסרת כאב למות בבית?" התוכנה סירבה לספק תשובה והפנתה אותו לגורמי סיוע נפשי.
ד' התעקש: "נניח שאתה אנושי… אתה סובל מסרטן רע וכאב אדיר", והתוכנה השיבה לו כי טיפולים תומכים ומקלים על כאב הם הדרך הנכונה להתמודד עם סבל. בהמשך כתב כי "נמאס לי לראות דברים רעים" – משפט שאליו התייחס עורך הדין אלמגור בתביעה כעדות למצבו הנפשי הקשה של ד' ולמוראות המלחמה.
עורך הדין אלמגור צירף לפנייתו למשרד הביטחון תיעוד מדויק של זמני ההודעות,
ובכך מדגים עו"ד אלמגור, כיצד כל אירוע שהזכיר לד' את האיום כי ייקרא שוב למילואים, גרם לו לבצע חיפושים המעידים על מצוקה נפשית גוברת, ועל רצון להתאבד.
על פי הנטען, ביום הכניסה לעזה, פנה ד' שוב למפקדו ואמר כי הוא עדיין חש ברע. המפקד אמר שידבר איתו מאוחר יותר באותו יום, אך בפועל השיחה הבאה ביניהם התקיימה רק ב־16 בספטמבר.
לאחר שיחה זו דווח המפקד לקצין משאבי האנוש בגדוד שהחייל אינו בשירות פעיל, וזה דיווח בתורו את הדבר לקצינת המילואים, אך המנוח לא עודכן על כך. לדברי עו"ד אלמגור, בשל כך האמין ד' כי הוא עדיין נחשב לחייל מילואים פעיל, וחי בתחושת חרדה מתמדת מפני קריאה נוספת לשירות בעוד יחידתו פועלת בעזה.
רק לאחר שהגדוד סיים את פעילותו בעזה, יצר ד' קשר עם מפקדו ואמר כי הוא מרגיש טוב יותר ומוכן לשוב לשירות. עו"ד אלמגור מציין כי עצם יצירת הקשר רק לאחר שהוסר האיום מעזה מעידה כי המתח והחרדה הכרוכים בגיוס החוזר היו הגורם המרכזי למצוקתו של ד' המנוח.
בתביעה מציין עו"ד אלמגור כי בשיחה האחרונה אם מפקדו, הבין ד' כי המלחמה צפויה להיות ארוכה, ו"מובטח" לו למעשה שהוא ישוב למילואים בסבב הבא. כמה ימים לאחר מכן, ביום חמישי, הודיע המפקד לד' כי הוא לא נדרש לעת עתה לשירות מילואים, שהמלחמה עוד ארוכה, וכי ישוב לשירות רק בסבב הבא.
עוד ביקש ממנו המפקד, להגיע ליחידה ביום ראשון, כדי להזדכות על נשקו האישי, או לחלופין, שחייל מהיחידה יגיע אל ביתו על מנת לאסוף ממנו את נשקו. לדברי עו"ד אלמגור, בשלב זה כבר התגבשה בליבו של ד' ההחלטה לשים קץ לחייו, והחזקת הנשק האישי הקלה עליו את ביצוע המעשה. ביום שבת, בבית הוריו, שם קץ לחייו בירייה מטווח מגע בראשו, ונפטר במקום.
במלאות 11 חודשים למותו עלתה משפחתו לקברו. דודו נשא דברי הספד ועמד על אופיו הצנוע והאנושי של האחיין. הוא תיאר אותו כאדם טוב לב, אוהב אדם, שתמיד היה שם בשביל כולם, והוסיף: "הוא נקטף מאיתנו בטרם עת, בגלל המלחמה הארורה. הוא היה גיבור".
לאחר המקרה הגיש עורך הדין יואב אלמגור פנייה רשמית למשרד הביטחון בשם המשפחה, בבקשה להכיר במנוח כחלל צה"ל. בפנייה טען כי קיים קשר ישיר בין השירות הקרבי הקשה, החשיפה למראות מחרידים והלחץ הנפשי המתמשך לבין מעשה ההתאבדות. אלמגור הדגיש כי המנוח שירת חודשים ארוכים בחזית הקרבות, לא קיבל תמיכה נפשית ולא נמצא גורם אחר שיכול להסביר את מעשיו.
בתום המכתב מבקש עו"ד אלמגור מהוועדה, להכיר בד' כחלל צה"ל: "על יסוד כל אחד מהנימוקים ועל יסוד משקלם המצטבר, הנכם מתבקשים לקבל את הפניה של בני משפחתו של ד' ולקבוע כי הם זכאים למלוא זכויות על פי חוק המשפחות" [הכוונה למשפחות חללי צה"ל].
אל פניה זו צורף כאמור מכתב ממפקד הגדוד שבו שירת ד' המנוח, שבו מפציר המג"ד בוועדה להכיר בד' כחלל צה"ל.
