הרב אברהם ישעיהו קרליץ, שנודע בכינויו החזון איש, היה אחד מגדולי התורה והמנהיגים הרוחניים המשפיעים ביותר במאה ה־20. הוא נולד בליטא בשנת 1878 ובלט עוד בצעירותו בעומק מחשבתו ובחריפותו ההלכתית. חייו היו חיי צניעות, אך השפעתו חרגה הרחק מעבר לחדרי הלימוד – עד לפוליטיקה הישראלית וליחסי דת ומדינה במדינת ישראל הצעירה.
לאחר שנים של לימוד וכתיבה באירופה, עלה החזון איש לארץ ישראל בשנת 1933 והשתקע בבני ברק – אז מושבה קטנה של פועלים דתיים. סביבו התגבשה במהרה קהילה תורנית, והוא הפך למנהיג הבלתי רשמי של הציבור הליטאי. למרות שמעולם לא נשא תפקיד רשמי ולא החזיק מוסד ציבורי, כל מילה שיצאה מפיו נחשבה להכרעה.
החזון איש ראה בלימוד התורה את יסוד הקיום היהודי, והאמין כי על הציבור החרדי לשמור על עצמאותו הרוחנית גם במדינה חילונית. במקביל, התנגד לעימותים חזיתיים עם השלטון והעדיף גישה מתונה, המושתתת על כבוד הדדי ושיקול דעת. גישה זו באה לידי ביטוי המובהק ביותר בפגישתו ההיסטורית עם ראש הממשלה דוד בן גוריון בשנת 1952, שבה הונחו היסודות להסדר פטור משירות צבאי לבחורי ישיבות – "תורתם אמונתם".
בכתיבתו ההלכתית, שהקיפה נושאים רחבים החל משבת ומקוואות ועד רפואה והלכות חקלאות, ניכר עומק מחשבה נדיר וחתירה לאמת הלכתית שאינה תלויה בדעת הרבים. ספריו, שכונו על שמו "חזון איש", נלמדים עד היום בישיבות רבות ונחשבים ליסוד בגישה הליטאית המודרנית ללימוד תורה.
מעבר לגדולתו התורנית, החזון איש היה דמות של צניעות מופלאה. הוא חי בדירה פשוטה, נמנע ממותרות, ומיעט לצאת בציבור. תלמידיו מספרים על איש עדין, שקול ומלא יראת שמים, ששימש דוגמה חיה לשילוב נדיר של תקיפות הלכתית וענווה אישית.
החזון איש נפטר בשנת 1953, אך מורשתו ממשיכה לעצב את פני החברה החרדית עד היום. בני ברק – העיר שבה חי ופעל – הפכה למרכז רוחני עולמי, וספריו ממשיכים להאיר את עולמם של לומדי התורה. שבעים שנה לאחר לכתו, שמו נישא ביראה גם בקרב מי שאינם חלק מהעולם החרדי, כסמל למנהיגות רוחנית שקטה אך איתנה – כזו שמעצבת דורות גם בלי נאומים.
