לאחר 477 ימים בשבי, דניאלה גלבוע סוף סוף חזרה הביתה – ובפוסט מרגש במיוחד היא משתפת לראשונה בתחושות, באמונה שנתנה לה כוח, ובתודה עמוקה לכל מי שנלחם עבורה.
"עברתי שנה הזויה, ואני לא יודעת מאיפה להתחיל," פתחה דניאלה את דבריה, ויותר מהכול – בחרה קודם כל להגיד תודה.
"המשפחה שלי הייתה איתי כל הזמן – גם אם מרחוק" – בפוסט, דניאלה מדברת על רגעי האימה, על התחושה הקשה של חוסר אונים, ועל הכוח שמצאה דווקא באמונה. "התפללתי בכל ליבי שהסוף שלי לא יהיה שם, במיגונית," היא מספרת, ומשתפת כיצד הרגעים הקשים ביותר חיזקו את אמונתה ואת התקווה לשוב הביתה.
היא מתארת כיצד קראה את ברכת "הגומל" עם חברותיה, רגע שחיכתה לו מאז אותו יום גורלי – ה-7 באוקטובר. "להודות לה' שכנגד כל הסיכויים הציל אותנו מהדבר הנורא מכל," היא כותבת, ומודה לאנשים שהיו שם בשבילה, גם אם לא ידעו כמה חיזקו אותה.
דניאלה מקדישה מילים מרגשות ללוחמים שנאבקו להחזיר אותה ואת יתר החטופים הביתה, ולא שוכחת את רועי, בן זוגה, שליווה אותה במחשבותיה לאורך כל הדרך. "היית בא לי בחלומות, במחשבות שלי כל שעה ביום," היא כותבת בכנות כובשת.
"המאבק לא נגמר – חייבים להחזיר את כולם" – למרות השמחה שבשחרורה, דניאלה לא שוכחת את מי שעוד נותר בשבי. "אסור לוותר עכשיו," היא מדגישה, וקוראת להמשיך במאבק למען שחרור כל החטופים. היא מתחייבת להנציח את זכרם של חבריה שנרצחו באכזריות, ומסיימת במילים חזקות: "לא אפסיק עד סוף חיי."
פוסט הבכורה של דניאלה. סיכום של חוויות קשות ועדות לכוח של אמונה, אהבה, ותקווה, גם ברגעים החשוכים ביותר.
קרדיט: רשתות, סעיף 27א
