חודש וחצי לאחר ששוחרר משבי החמאס בו הוחזק למשך 505 ימים, אלי-ה כהן שחזר בראיון מרגש שהעניק לחדשות 12. את מה שהתרחש מ'הצד שלו' מיום פתיחת המלחמה בשבעה לאוקטובר, ההגעה לעזה, השהות במנהרות החמאס החזרה לישראל, ותהליך השיקום שהוא עובר בימים אלו.
אלי-ה שיחזר את הרגע הקשה ביותר בו עומדים המחבלים מחוץ למיגונית המוות: "אנחנו שומעים טנדרים עוצרים. המון טנדרים, צעקות בערבית. הם זרקו רימון ראשון. מישהו צורח: "רימון". קפצתי על זיו, ממש השתטחתי עליה, והדבר הראשון שבורח לי מהפה זה: 'זיו, אני אוהב אותך'. הרימון התפוצץ והרג את כל מי שבכניסה. זיו החזירה לי: "אלי-ה, אני אוהבת אותך".
לפתע הוא רואה את ענר שפירא מתחיל לזרוק את הרימונים בחזרה לכיוון המחבלים. "נזרק עוד רימון. הוא תפס אותו וזרק להם אותו החוצה. ראיתי את זה בעיניים. היה ברור לכולם מה הוא עושה. באיזשהו שלב ענר מחזיק רימון, ואני רואה שהם בעצם הצליחו לירות בו. הוא נופל על הרצפה והרימון מתפוצץ יחד איתו. זה השלב שאני אומר: 'אני לא מאמין'. הבחור ששומר עלינו הלך".
בהמשך הוא סיפר כי אחרי ענר, אחרים המשיכו לזרוק את הרימונים החוצה: "אני זוכר בחורה שמרימה רימון וזורקת אותו החוצה – ויש את הרימון האחרון שבסוף קטע להירש את היד. אחרי זה אף אחד לא קם לזרוק רימונים יותר".
כהן מספר כי הוא אומר "שמע ישראל", פותח את העיניים ורואה 3 מחבלים: "הם היו עם טלפונים ופלאש, מצלמים אותנו. עם חיוך מטורף על הפנים. חיוך משוגע. אני לא אשכח את החיוך הזה בעולם. אני הולך לישון עם החיוך הזה, אני חי אותו. זה החיוך של החטיפה שלי".
כשהוא הגיע לעזה הוא עובר ניתוח ללא הרדמה לצורך הוצאת הקליע מרגלו. "בלי זריקה. רק עם חתיכת בד טחובה בפה. אומרים לי 'אסור לצעוק. אם האזרחים בחוץ ישמעו אותך, הם ייכנסו לבית ולי אין איך להגן עליך'".
במהלך השהות בשבי החמאס הוא פוגש חטופים נוספים ושם מחבלי החמאס לא מפסיקים לרגע את ההתעללות בחטופים: "אתה מוצא את עצמך מתחנן – והם נהנים מזה. הם יודעים שהם מרעיבים אותך".
אלי-ה היה בטוח שבת זוגו נרצחה במיגונית. "באמונה שלי, בשום תסריט בעולם לא דמיינתי שהיא שרדה את זה. בהתחלה היה לי מאוד קשה, ההבנה שאיבדתי את בת הזוג שלי. מהיום שנפגשנו אנחנו חיים ביחד".
אחרי שהופצצה המנהרה בה הוחזק הועברו והוא ואלון אהל למקום מסתור: "הוא לא רואה בעין אחת. במצב שהוא כנראה לא טוב. אנחנו יושבים, הרבה מאוד שיחות נפש. אני אומר לו: אל תשכח מאיפה באת ואת המשפחה שלך. אנחנו מתחבקים ובוכים, אני אומר לו שיהיה חזק. אני מבטיח לו שאני עולה למעלה, לא אומר שאני שוכח אותו".
לאחר תקופה ארוכה בשבי הגיע הרגע הגדול ואלי-ה חזר לישראל: "איך שאנחנו יורדים מהאמבולנס, באה אליי מישהי ואומרת לי: ברוך הבא לישראל. אני מסתכל עליה ואני אומר: 'אין, זאת זאתי שהולכת לבשר לי את הבשורה'. ואז היא אומרת לי: 'טוב, בקיבוץ רעים מחכים לך אימא ואבא שלך'. ואז היא אומרת לי: 'וזיו'. אלי-ה לא מאמין: "אני אומר לה: "מה 'וזיו'?", 'את עובדת עליי', היא עונה לי: 'לא'. שנינו התחלנו לבכות בטירוף, צורחים באוטו". אמרתי לה: 'את יכולה להחזיר אותי עכשיו לעוד 500 יום, העיקר שתספרי לי עוד פעם שזיו בחיים'".
במהלך הראיון הוא קרא למקבלי ההחלטות: "יש שם בני אדם מתחת לאדמה, צריך למצוא פתרון. לשבת בשולחן המשא ומתן ולשבור את הראש איך להוציא את האנשים האלה משם. בעיניי, זה גזר דין מוות"
