יותר מחודשיים חלפו מאז שחרורה של התצפיתנית לירי אלבג משבי חמאס, בריאיון לקרן נויבך ששודר אמש (שני) בתוכנית "סדר יום" בכאן רשת ב, סיפרה לירי על 477 הימים המטלטלים בחייה, ועל איך סירבה לאבד צלם אנוש במקום הקשה ביותר שישראלי יכול למצוא את עצמו בו.
"6 וחצי בבוקר. התצפיתניות הוותיקות דופקות לנו על החלונות, עושות לנו השכמה, וצורחות – 'טילים, אזעקות'. היינו גמורות משינה. לקחתי את הטלפון והמשקפיים ורצתי למיגונית. כל אחת לקחה מה שהיא צריכה לאותו רגע, ופשוט רצה".
הרגעים הראשונים של בוקר שמחת תורה במוצב נחל עוז לא היו שונים בהרבה מאלה שחוו רבים מאזרחי ישראל בחלקים נרחבים בארץ – האזעקות הבלתי פוסקות, פיצוצי היירוטים והנפילותי. "פחדנו להבין מה באמת קורה, ואז התחלנו לשמוע ערבית, הבנו שזה מתקרב".
לירי מספרת על השיחה הראשונה עם ההורים. "אמרתי להם שיש דיבור על חדירת מחבלים, על פשיטה. ב-7:44 כבר ירו עלינו, לא נפגעתי. וזהו, ונותקה השיחה", שחזרה לירי. "מחבל רעול פנים נכנס עם הקנה, הציץ, רואה שיש שם בנות, ויוצא החוצה, נבהל לרגע. הם לא ציפו לראות כזאת קבוצה של בנות בתוך מיגונית במחנה צבאי".
המחבלים הבינו שהם עלו על "מכרה זהב", ואז התחיל קרב היריות. "רימון נזרק, קרינה הדפה אותו, שירת ים הדפה אחד נוסף. אחד נוסף התפוצץ. היה שם שדה קרב בתוך המיגונית הזאת, עד שנהיה שקט", סיפרה. "אזקו אותנו ואמרו לנו שאנחנו הולכות לעזה. נכנסו לרכב, ג'יפ צבאי, ישבנו על הרצפה שלו. ועלינו 16 מחבלים בערך. האזרחים בעזה קיבלו אותנו בריקודים ושריקות. ואז הגענו לדירה הראשונה, שם הכול התחיל".
"היינו בבית ארבעה חטופים – אביבה, קית' ואגם. בדירה היו ארבעה מחבלים ומשפחה של אחד מהם – אימא ושלוש ילדות קטנות בגיל שלוש, שנה וחצי ושלושה חודשים. 11 איש בדירת שני חדרים קטנה. המחבלים ישנו בסלון או איתנו, אנחנו היינו בחדר אחד והמשפחה בחדר השני".
ביום ה-34 לחטיפה, שבועיים לאחר תחילת המבצע הקרקעי, התחילו המחבלים לפצל את החטופים. "ירדנו למנהרה שם פגשנו את רומי גונן. ואז יום אחרי זה דפנה ואלה (אליקים, בנות 8 ו-15 בזמן השבי) הצטרפו אלינו, ויום אחרי אמילי דמארי הצטרפה. היינו שש בנות בכלוב קטן בגובה מטר וחצי, לא יכולנו לעמוד. האוכל? שתי פיתות לכולנו, אלו היו התנאים".
"שמענו שיש מלחמה, הרגשנו את הבומים.אמרו לנו שיש דיבור על משא ומתן. אמרו לנו 'אתם חלק מזה', כלומר אנחנו חלק מהעסקה הזאת, והחזקנו בזה שתכף אנחנו בבית, הנשים והילדים. בזמן הפסקת האש עברנו לחדר גדול יותר, ואז נעמה (לוי) הצטרפה אלינו, שזה היה מבחינתי האיחוד שלנו. אני ונעמה דיברנו על זה, שהאיחוד שלי ושלה זה כמו תחושת האיחוד שלי ושל המשפחה שלי".
, "התקופה השנייה" בשבי החלה והיא כללה לא מעט אכזבות. "דיכאון. חשבנו לעצמנו איך זה לא אנחנו, איך אנחנו לא כלולות, אנחנו נשים שיכולות להיאנס, איך אנחנו עדיין שם. המחבלים סיפרו לנו שלישראל לא הסכימה לקבל גופות רק אנשים בחיים, ואנחנו חשבנו לעצמנו 'מה אתם עושים? איך אתם מפוצצים דבר כזה? השתגענו שם'. לאט עבר עוד יום ועוד יום, אמרנו אולי מחר, ואז חנוכה התקרב. חשבנו שאולי יהיה נס, קיווינו".
"נס לא היה. ביקשנו נרות, לא הצליחו למצוא לנו, אבל הביאו לנו נר חשמלי, הדלקנו אותו ועשינו על זה את התפילה ושרנו על זה שירי חנוכה", שיתפה לירי והסבירה: "לקחו לנו את כל מה שאנחנו מכירות. היהדות זה הדבר היחידי שהיה לנו שם, משהו שונה מהם. אין מה לעשות, הדת זה הדבר היחידי שהבדיל אותנו מהם באותה תקופה, כי אכלנו כמוהם, ישבנו כמוהם, היינו צריכות לדבר כמוהם ורק התפילות היה משהו אחר".
ואז הגיעה הפרידה הנוספת מנעמה ומשאר החטופות, הפרידה שבה לירי ואגם התחילו את ה"מסע" המשותף בשבי. "הגענו לדירה עם המחבלים ואני אומרת להם שני דברים – מחברת ורדיו", סיפרה לירי. "מאיפה האומץ לבקש? לא יודעת, אמרתי, אני אנסה, מקסימום יגידו לנו לא. ובאותו ערב הוא כבר הביא לנו רדיו, אני זוכרת ששמענו שם את השיר 'מעליות' של דודו טסה ו'נגמר' של עידן עמדי. המוזיקה החזיקה אותי".
לירי לא חששה לעמוד מול המחבלים. "הייתה תקופה אחרי זה, בחודש אפריל, שכבר הייתי לוקחת על דעת עצמי את הרדיו", סיפרה. "אמרתי להם שאני לוקחת את הרדיו, קרה שאמרתי להם שאני מקשיבה לריאיון, וביקשתי שלא יפריעו לי, עד שהוא אסר עלינו. שמעתי הרבה את המשפחה שלי, זה נתן לי כוחות".
ואז הגיע יום הזיכרון. "הקשבנו לרשת ב, ניסינו לאסוף כל פרט מידע שאפשר, החות'ים, עזה, מצב הלחימה, הצהרות של דובר צה"ל. שמעו כשהיה יום הזיכרון, יום השואה ויום העצמאות. ביקשנו מהמחבלים נרות כדי להדליק שם. הדלקנו שניים ביום השואה ושלושה ביום הזיכרון, אחד לנועם אברמוביץ', אחד לשירת ים. ואחד לכל שאר התצפיתניות והנרצחים, ועמדנו בצפירה".
"הם לא הבינו למה אנחנו עומדות וגם ממש קיווינו שהם לא ייכנסו לחדר, אבל ברגע שהסתיימה הצפירה הם קראו לנו לסלון, זה היה ביום השואה. הם נכנסו לחדר והם ראו אותנו יושבות ומסתכלות על הנר של יום השואה, על הנרות שהדלקנו. הם לא הבינו, הם יצאו מהחדר ונראו קצת מבוהלים, הם פחדו לרגע, נראה לי הם חשבו שאנחנו באיזה כת או משהו".
כמו ב7 באוקטובר, גם ב-25 בינואר 2025 הכול קרה בבת אחת. "יום אחד אמרו לי תתלבשי, את יוצאת לעשות עוד סרטון. עשינו סיבוב ורכב עצר לידנו, החלון נפתח ומאחור ראיתי את קרינה, דניאלה ונעמה יושבות. הסתכלתי עליהן, הן הסתכלו עליי והיינו בהלם. הן כבר ידעו. ואז, אחרי כמה סיבובים, אני נכנסת לאוטו והן אומרות לי: 'לירי, מחר חוזרים הביתה'. לא האמנתי. הן אמרו לי 'לירי, רומי, אמילי ודורון כבר שבוע בבית, אנחנו יוצאות מחר הביתה'. לא האמנתי עד שהגעתי לידיים של צה"ל".
ארבע התצפיתניות הצעירות הועלו לטקס של חמאס אחרי 477 ימי שבי מטלטלים. אבל למרות הניסיון של חמאס להפוך זאת לטקס השפלה, את השמחה על פניהן הן לא היו יכולות להסתיר – ויצאו מנצחות. על הרגעים הראשונים בהם עלתה על הבמה עם חברותיה העידה לירי: "אין מצב, זה לא קורה. איבדתי אמון שאני אצא משם באמת. זה הרגיש כאילו אני חולמת. כי הרי כמה פעמים חלמתי על יום השחרור. מבחינתי זה עדיין חלום".
"המיקרופון היה מונח שם על השולחן בבמה. לא ראיתי את עצמי לוקחת אותו, אני חושבת שגם נעמה, קארין ודניאלה לא ראו את עצמן לוקחות אותו. הסתכלנו על המחבלים וכל מה שעבר לי בראש זה ביי ביי אני חוזרת לארץ ישראל. כאילו כל מה שעובר לי בראש זה אני משאירה אתכם, את כל כמויות המחבלים פה בעזה, ואתם הולכים להיתקע פה כל החיים שלכם. זו הייתה תחושה".
"לא חזרתי ב-100%. עד שהם לא חוזרים, הלב שלי לא יכול להתקדם ולהמשיך הלאה, להשתקם. הרי בסופו של דבר, אני יודעת מה הם עוברים שם", סיפרה לירי. "אני אוכלת את הארוחת בוקר ואני חושבת עליהם, שהם מתחננים לעוד קצת אוכל או כוס מים קרים ונקיים, זה בין הדברים שהכי רציתי שם. אין להם את זה. הם מתגעגעים לזה. כל אחד יש לו משפחה, יש לו אחים, חברים. מעגל שלם שמחכה לו".
