בשיחות סגורות ובניתוחים אסטרטגיים עולה שוב ושוב השאלה: האם ישראל וארה”ב הפנו גב לכורדים? צ’נג סאגניק, חוקר בכיר במרכז הירושלמי לענייני חוץ וביטחון, קובע כי התשובה מורכבת בהרבה מתחושת הבגידה הפשוטה. לדבריו, הבעיה המרכזית הייתה ועודנה בעיית ציפיות: הכורדים ראו בבעלי בריתם משענת יציבה, בעוד שירושלים וושינגטון בחנו את הקשר רק דרך החור שבגרוש הביטחוני והאסטרטגי. ללא רצף טריטוריאלי, כל הבטחה לברית צבאית משמעותית הייתה מלכתחילה חסרת בסיס במציאות.
המחיר הכבד ששילמו הכורדים בלחימה בערים ערביות כמו א-רקה לא קנה להם את נאמנותה הנצחית של ארה”ב. סאגניק מסביר כי השינוי באסטרטגיה האמריקאית תחת ממשל טראמפ הותיר את הכורדים חשופים, אך הוא מדגיש כי מדובר בשינוי סדרי עדיפויות ולא במזימה זדונית. הכורדים, שלחמו בשירות האינטרס המערבי נגד הטרור, מצאו את עצמם בצד הלא נכון של שינוי הכיוון בוושינגטון, מה שהוביל להחלשה משמעותית של כוחם בזירה הסורית.
במבט קדימה, סאגניק טוען כי אין “פתרון קסם” באופק וכי הדרך היחידה של הכורדים לשרוד היא באמצעות פרגמטיות קיצונית. במקום להתמקד בשאיפות לעצמאות מלאה שעלולות לעורר עליהם את חמתן של המדינות השכנות, עליהם לחתור ליחסים מועילים הדדית עם שחקני האזור. עצם השמירה על הסטטוס קוו הנוכחי בסוריה היא בעיניו הישג עצום, במיוחד לאור קריסתם של שחקנים לא-מדינתיים חזקים אחרים במרחב המזרח-תיכוני.
