בטור נוקב במעריב, קורא קלמן ליבסקינד להחזרת החטופים בעזה תוך שמירה על האינטרס הלאומי, ומזהיר: "הדרישה לשלם כל מחיר טובה להפגנות אבל רעה למדינה". לדבריו, הצורך לשחרר את החטופים מתנגש עם יעד השמדת חמאס – יעד שעליו נשבע העם הישראלי לאחר 7 באוקטובר, אך נחלש עם הזמן תחת לחץ משפחות החטופים והתקשורת.
ליבסקינד מזכיר את ההיסטוריה של ישראל מול מקרים דומים – אנטבה, אסון מעלות, נחשון וקסמן וגלעד שליט – וטוען כי בעבר ההנהגה הישראלית ידעה לשים קווים אדומים ברורים מול סחטנות טרוריסטית. הוא מביא את דוגמת מבצע יונתן שבו סיכן רבין חיי חטופים ולוחמים כדי לא להיכנע, ומזכיר את מסקנות ועדת שמגר שהמליצה שלא לשלם מחירים מופרזים בעסקאות חילופי שבויים.
לדבריו, הצבת סוגיית החטופים בראש סדר העדיפויות גרמה לכך שלחמאס יש תמריץ להמשיך בחטיפות, בעוד שצה"ל נאלץ להילחם עם מגבלות קשות, לעיתים במחיר חייהם של חיילים רבים. "את רצועת עזה בלי חטופים יכולנו לגלח ביתר קלות", הוא כותב.
עוד הוא מדגיש כי במלחמה מול איראן, הנהגת ישראל ידעה לשקלל מראש תרחישים קשים של מאות הרוגים, אך הבינה שזו המטרה החשובה להצלת המדינה. "ההנהגה שקלה את הפרט מול הכלל", הוא כותב, ומדגיש כי כך יש לנהוג גם כעת: לעשות הכל להשבת החטופים, אך לא במחיר הפסקת המלחמה והשארת חמאס בשלטון.
בסיום קורא ליבסקינד לזכור את יעד מיגור חמאס כהבטחה לאומית שעליה לא ניתן לוותר: "ב-7 באוקטובר נשבענו למחוק את חמאס. אסור לשכוח זאת". לדבריו, עסקה לשחרור החטופים צריכה להיעשות תוך פגיעה קשה בחמאס והפעלת מנופי לחץ עליו, ולא בהסכמות שמחזירות אותו לגבולות ישראל ומאפשרות לו להשתקם מחדש.