עדויות מהחטופות ששוחררו מהשבי: החטופות שהוחזקו תחילה יחד, הופרדו בשלב מסוים, חלק מתקופת השבי הן שהו במתחמים הומניטריים שנועדו במקור לעקורים העזתים, לחלק מהחטופות סופקו התרופות להן נזקקו, אך חלקן כמעט ולא ראו אור יום והוחזקו רוב הזמן במתקנים תת-קרקעיים.
במהלך השבי, הן בישלו ודאגו אחת לשנייה, אחת החטופות נאלצה לעבור הליך רפואי ללא הרדמה, "לא חשבתי שאחזור, הייתי בטוחה שאמות בעזה", רק בבוקר השחרור התבשרו על כך שהן משתחררות, "לא האמנו כשסיפרו לנו שאנחנו עוד רגע מגיעות הביתה", במהלך השבי, החטופות נחשפו לשידורי טלוויזיה ורדיו, דרך השידורים הן עקבו אחר המאבק של משפחותיהן למען שחרורן. "ראינו את המאבק שלכם, שמענו את המשפחות שלנו נלחמות", דרך השידורים הן גם נחשפו לזוועות הטבח שהתרחש ב-7 באוקטובר, "הבנו שהמשפחות שלנו שרדו, אבל גילינו שאיבדנו הרבה מאוד חברים וחברות", רגעי האימה האחרונים התרחשו דווקא בעת המעבר לידי הצלב האדום. "פחדנו פחד מוות בשלב המעבר מהידיים של המחבלים לצלב האדום", והסבירו כי הפחד נבע הן מנוכחות המחבלים החמושים והן מההמון העזתי שהיה במקום.
