כהן אליה: “יום העצמאות. לקראת יום העצמאות ולפני יום הזכרון, החלטתי לכתוב פוסט אישי – על העצמאות הפרטית שלי – יום לאחר עזיבתי את ערוץ 14 ואת תכנית “הפטריוטים”.
כשהיינו ילדים נהגו לשאול אותנו – מה חשוב לנו יותר: שיאהבו אותנו או שיעריכו אותנו? התשובה לשאלה הזו תמיד הייתה מורכבת אצלי – היה חשוב לי שיעריכו אותי, אבל מה שהניע אותי באמת היה הרצון שיאהבו אותי. כילד היה חשוב לי לרצות, ולכן תמיד האימהות של החברים שלי מאוד אהבו אותי, כי ידעתי לזהות מה חשוב לאנשים ולתת להם את זה. וזה קרה דווקא מכיוון שגדלתי בשכונה מחוספסת בהדר התחתון בחיפה, והתביישתי להזמין אליי הביתה, לאזור של נרקומנים, את חבריי הכרמליסטים מבית הספר “חוגים”, שבו למדתי במסגרת תכנית האינטגרציה.
בשנים האחרונות התחברתי יותר לעצמי, לזהות שלי, למי שאני. והחלטתי לשים בצד את הצורך לרצות, ותחת זאת לעשות את הדבר הנכון. וכך, מאדם שתמיד נמנע מעימותים, מצאתי את עצמי בעימותים גדולים מול קבוצות חזקות מאוד שהשתייכתי אליהן במשך שנים רבות. הפכתי להיות מעין דון קישוט.
כך היה כשיזמתי את המשא ומתן בין פורום קהלת לבין מכון תכלית, משא ומתן שהוביל לדיונים בבית הנשיא. ברגע שזיהיתי שמי שפועל בצורה מניפולטיבית ולא ישרה כדי לחסום ניסיונות להגיע להסכמות חוקתיות ופשוט משקר לעם שהוא כביכול פועל להגעה להסכמות אלו – הם חבריי הפרופסורים מפורום המרצים למען היוריסטוקרטיה – פשוט נכנסתי בהם במאתיים קמ”ש. כי אין לי סבלנות לשקרנים ולצבועים. והייתי מוכן לשלם מחיר אישי כבד מאוד: כמי שהיה דמות בולטת באקדמיה המשפטית, נמחקתי לחלוטין במילייה האקדמי שבו השקעתי עשרות שנים, טיפחתי דורות של חוקרים, הקמתי את האגודה הישראלית למשפט חוקתי, הקמתי כתב עת בינלאומי, והייתי נטוע היטב במילייה של השמאל – ויתרתי על הכול בשם היושרה ובשם העצמאות המחשבתית שלי.
בליל גלנט, כששמעתי את הראיון שבו אראל סגל דמע כשראיין את טכנאי דרג א’ על מטוסים שהרגיש אזרח סוג ב’ (לינק לראיון בתגובה השנייה) בעקבות ליל גלנט, קרה לי משהו. הרגשתי שמתעללים בעם שלי, באותם שכנים פשוטים בשכונה שבה גדלתי ליד שוק תלפיות בחיפה. ואז לאט לאט הזדהיתי עם עמי, עם מאבקו להשתחרר מעבדות יוריסטוקרטית לחירות דמוקרטית, להשתחרר מההשפלה, מהיהירות של אנשים אלימים וחצופים כמו יצחק עמית או בהרב מיארה – אנשים שמקומם צריך להיות מאחורי סורג ובריח – אנשים שפשוט שודדים לאנשים הפשוטים את הריבונות, את העצמאות המחשבתית שלהם.
ולכן הייתי מוכן לשלם פעם נוספת מחיר כבד. להתנתק מערוץ תקשורת שהיה לי בית שני בשנים האחרונות. אין כמעט ערב שלא הופעתי בערוץ, לעיתים בשלוש תכניות ברצף – ריקלין, מהדורה, הפטריוטים – ועליתי לזום בבוקר או למשדרים מיוחדים. עובדי הערוץ היו החברים החדשים שלי, שהחליפו את המרצים היוריסטוקרטים שמהם התנתקתי לגמרי. השקעתי שלוש שנים מחיי בבניית הקשר שלי לערוץ והשתדלתי לגלות לו נאמנות מלאה – מול הקפלניסטים, מול המשמיצים, מול האליטות המתנשאות על ההמונים. זה המחיר שהייתי מוכן לשלם עבור עצמאות מחשבתית, עבור היכולת להילחם למען העקרונות שחשובים לי כל כך: החזרת הריבונות לעם ישראל.
בשנה האחרונה הייתי במסע ברחבי הארץ לבנות את הבית החדש שלי. אספתי לאורך הדרך אנשים אמיצים, ישרים, מקצועיים, שמוכנים לשלם מחיר מקצועי, כמוני, כדי להחזיר את הריבונות לעם ישראל. הקמנו ביחד את “מסד הארץ – המכון של עם ישראל”. והמכון הזה הוא הבית האמיתי שלי. הוא המקום שבו אני מרגיש עצמאי, ריבון, ובעל יכולת להניע את השינוי הנדרש כל כך כדי להביא את הגאולה לעם ישראל – המקום שבו אפשר יהיה לבנות מחדש את מוסדות המדינה.
וההמונים מצטרפים לבית החדש שלי: 100,000 איש שחתמו על העצומה; למעלה מאלפיים איש שתמכו עד כה ב”מסד הארץ” (אתם מוזמנים להיות גם סוג של “בעלי מניות” בבניית מוסדות המדינה מחדש: https://causematch.com/masad-haaretz/mce/). עשינו שיתוף פעולה עם “האולפן הפתוח” של כנרת בראשי, שיש לו 22,000 חברים. ומסד הארץ יהיה הבית החדש לא רק שלי, אלא של כל עם ישראל – של כל האמיצים, אוהבי המולדת, שרוצים להביא את הגאולה לעם ישראל.
כי גאולת העם היא העצמאות האמיתית שלו. והגאולה הזו מתחילה במסד הארץ. שהיא בעצם גם הגאולה הפרטית שלי”.
