במשך כמעט שלושה עשורים, מירלה נעלמה. השכנים בבניין המגורים בסוויינטוחלוביצה (Świętochłowice), עיר קטנה בדרום פולין, שמעו מהוריה הקשישים סיפורים שונים על היעלמותה המסתורית של בתם. פעם הם אמרו שהיא פשוט נעלמה, פעם אחרת טענו שהיא נחטפה, ולשכנים סקרנים יותר סיפרו שהיא חזרה להוריה הביולוגיים – רמז לכך שהייתה מאומצת. איש לא הטיל ספק בגרסאותיהם המשתנות. איש לא דמיין שהאמת הנוראית מסתתרת ממש מאחורי דלת החדר הסגורה בדירה.
ב-29 ביולי 2024, בלילה מאוחר, שכנים שמעו קולות וצעקות חריגות מהדירה והזעיקו את המשטרה. כשהגיעו השוטרים, פתחה להם אישה קשישה בת 82 – אמה של מירלה, בעוד אביה המבוגר לא נכח באותה עת בדירה. היא ניסתה להרגיע אותם, אמרה שהכל בסדר, שרק התווכחה עם בעלה. אבל המשטרה לא הסתפקה בהסבר. ואז, מתוך אחד החדרים, יצאה אישה כחושה ושבורה – מירלה, כיום בת 42, שלא ראתה את העולם החיצון מאז שהייתה בת 15.
המראה שנגלה לעיני השוטרים היה מזעזע. מירלה נראתה "מוזנחת ביותר", כפי שתיארו עדי ראייה. רגליה היו מכוסות בפצעים קשים שהגיעו עד העצם, עם סימני נמק ברורים. היא הייתה כחושה מאוד, ולמרות שניסתה להבטיח לשוטרים ש"הכל בסדר", הם זיהו מיד את חומרת מצבה והזעיקו אמבולנס.
בבית החולים התברר עד כמה המצב היה קריטי. הרופאים קבעו שמירלה הייתה "ימים ספורים ממוות" עקב זיהום קשה. היא בילתה חודשיים שלמים בבית החולים במאבק על חייה, במצב קריטי. התברר שהיא מעולם לא ביקרה אצל רופא שיניים, מעולם לא קיבלה טיפול רפואי, ולא הייתה לה גישה לדברים בסיסיים כמו תחתונים או מוצרי היגיינה נשיים. כל תנועה קטנה גרמה לה כאב עז בגלל מצב רגליה.
כשנכנסו לדירה, החוקרים מצאו תמונה מעציבה של חיים שהוקפאו בזמן. החדר הזעיר שבו שהתה מירלה היה מלא בצעצועי ילדים וספרים מילדותה, כולל בובת דונלד דאק רכה. הכל נראה כאילו עצר ב-1998, השנה שבה מירלה "נעלמה". הדירה הקטנה בת שני חדרי השינה הפכה לכלא שקט, נסתר מעיני הציבור.
שכנה אחת, שהזדהתה כלואיזה, נזכרה היטב במירלה הנערה. "אני זוכרת את מירלה כנערה", היא סיפרה. "נהגנו לשחק מול הבניין כשביקרתי את סבתי בחגים. ואז היא נעלמה פתאום בנסיבות מסתוריות". השכנים ראו אותה בפעם האחרונה ב-1997, כשהייתה בת 15. כששוטרים והחובשים הוציאו את מירלה מהדירה, השכנים היו המומים. "נראתה כמו אישה זקנה", תיארו אותה, למרות שזכרו אותה כנערה בריאה ותוססת.
בינואר 1998, כשמירלה הייתה בת 15 ולמדה בתיכון, הוריה ביקשו למחוק אותה מרשימת התלמידים. מאז, איש לא ראה אותה. השכנים ששאלו על גורלה קיבלו תשובות משתנות ומעורפלות, אבל לא היה נראה שמישהו ממש חיפש אחריה או בדק את הטענות.
עכשיו, לאחר הגילוי, התמונה המשפטית מורכבת ואפילו סותרת. במהלך חקירתה, שהתקיימה בדירת ההורים אליה חזרה לאחר אשפוזה, מירלה אמרה למשטרה שנשארה בבית מרצונה החופשי. היא טענה שאף אחד לא כלא אותה, לא הפעיל עליה אלימות פיזית או נפשית, וכי הדלתות לא היו נעולות. לדבריה, היא יכלה לצאת מהחדר לכל מקום – למרפסת, למדרגות או אפילו החוצה. מירלה הסבירה שסבלה מבעיות בלימודים ומבעיות בריאותיות ברגליים, והתביישה להיראות בחוץ. ככל שנשארה בבית יותר זמן, היא אמרה, הבושה והפחד גברו, והיא פשוט לא יכלה לצאת.
הפרקליטות הפולנית לא מסתפקת בגרסה זו. היא החליטה לחקור את מירלה שוב, הפעם בנוכחות פסיכולוג, כדי להעריך את מצבה הנפשי ואת יכולתה להבין את מעשיה ולקבל החלטות. החוקרים רוצים להבין האם מדובר במקרה של תסמונת סטוקהולם, האם הייתה כאן מניפולציה נפשית, או שמא באמת מירלה בחרה בבידוד מרצונה.
המשטרה הודיעה כי הממצאים הראשוניים אינם מצביעים באופן חד-משמעי על כך שהאישה הוחזקה בדירה בניגוד לרצונה, אך החקירה נמשכת. ההורים הקשישים נחקרים, השכנים מתראיינים, ורשויות הרווחה בוחנות כיצד ייתכן שאדם נעלם מהמערכת למשך כמעט שלושה עשורים.
אחד ההיבטים המזעזעים ביותר של המקרה הוא שמירלה פשוט לא קיימת במערכות הרשמיות. אין לה תעודת זהות, היא לא רשומה בביטוח הלאומי, לא רשומה כמובטלת, ואין לה תיעוד רפואי. מעבר לכך, לא היו לה בגדים בסיסיים, נעליים, או כל רכוש אישי. היא נעלמה מהמערכת כנערה צעירה ומעולם לא חזרה אליה. עכשיו, בגיל 42, היא צריכה להתחיל את חייה מאפס – לקבל תעודת זהות, להירשם למערכות, ואפילו להשיג בגדים ונעליים בסיסיים, ללמוד מחדש לחיות בעולם שהשתנה לחלוטין מאז 1998.
למרות הזוועה, יש גם צד מלא תקווה בסיפור הזה. השכנים שזכרו את מירלה כילדה החלו לבקר אותה בבית החולים כמעט מדי יום. הם הקימו קמפיין גיוס תרומות באתר הפולני pomagam.pl כדי לעזור לה. "קנינו לה משחות, מעיל ונעליים, כי לא היה לה כלום – ממש כלום", סיפרה סלברט. "לא היו לה בגדים, לא נעליים, לא דבר. אנחנו רוצים לעזור לה לטווח ארוך, כולל סיוע משפטי".
תורמים רבים השאירו מסרים של תמיכה בעמוד הגיוס. "שתחווי אושר בדברים הקטנים שתראי, שיביאו לך שמחה, ושתחזרי על הרגליים. שהעולם יהיה קל ותומך כלפייך. לא עשית שום דבר כדי להגיע לכזו התנהגות", כתב אחד התורמים. אחר הוסיף: "לא אתרום הרבה, אבל כל קצת עוזר. אני מקווה שתחזרי למסלול ותתאוששי מהר ככל האפשר".
מירלה ניצבת בפני תהליך שיקום ארוך ומורכב, גופני ונפשי כאחד. היא זקוקה לפיזיותרפיה אינטנסיבית כדי ללמוד ללכת מחדש, לטיפול שיניים מקיף, ולטיפול רפואי בשנים של הזנחה. מעבר לכך, היא צריכה להתמודד עם המציאות המאיימת של בניית חיים חדשים לגמרי – חיים שנמחקו כמעט לחלוטין מהרישומים הרשמיים.אבל האתגר הגדול ביותר הוא כנראה הנפשי. מירלה בילתה את כל שנות ההתבגרות והבגרות שלה, מגיל 15 עד 42, מבודדת מהעולם. המגע האחרון שלה עם העולם החיצון היה ב-1998, לפני הסמארטפונים, לפני הרשתות החברתיות, לפני שהעולם השתנה באופן שאנחנו מכירים היום. עכשיו היא צריכה לא רק להחלים פיזית, אלא גם להבין ולהסתגל לעולם חדש לגמרי.
