שנה ושבעה חודשים לאחר שנחטפה ושוחררה ממעמקי השבי בעזה, אורי מגידיש – החיילת הראשונה שחולצה בחילוץ צבאי – מספרת בפעם הראשונה לעובדה את סיפורה המלא. במילים כואבות ונוגעות, היא חוזרת אל אותו לילה גורלי, אל השבי, אל ההטרדות, אל הפחד – ואל הרגע בו חזרה הביתה.
7 באוקטובר, בוקר שבת. אורי מוצאת את עצמה רצה למיגונית בנחל עוז עם חברותיה. תוך זמן קצר, 30 עד 40 מחבלים פורצים פנימה. הם מחייכים. "אני לא אשכח את החיוכים שלהם", היא משחזרת. "הם מסתכלים עלינו, בוחנים מי חיה ומי לא".
רימון מושלך פנימה. אחת החיילות, עדן נימרי – מפקדת צוות רוכב שמיים – נלחמת עד לכדור האחרון. "לא ידעתי אפילו איך קוראים לה אז, אבל היא הגיבורה שלי", מספרת אורי.
החטיפה לרצועה
במהומת הקרב, קשר עין מקרי עם אחד המחבלים הופך את אורי ליעד הראשון. היא נלקחת לג’יפ – לא לבד. איתה נמצאות גם נועה מרציאנו, חברתה הטובה ביותר, ונעמה לוי, תצפיתנית חדשה בבסיס.
במהלך ההעברה הן מופרדות. אורי מועברת לדירת מסתור בעזה, שם היא מתחילה להבין שהשבי הוא גיהינום מסוג אחר.
בין שוביה מתבלט אחד – "הבוס", כפי שהיא מכנה אותו. "הוא היה מסתכל עליי אחרת. נוגע כשלא רציתי. הייתי פצועה בחזה והוא ניסה להשתמש בזה כתירוץ להתקרב". לאורך הזמן היא מבינה שעברה הטרדה מינית – אבל גם שזו לא אשמתה.
"לא חשבתי על זה בכלל, ורק אחרי כמה חודשים הבנתי שזו הטרדה. זו לא בושה – אני לא אשמה."
שבת שלישית בשבי. חיל האוויר מפציץ את הדירה. התקרה קורסת, אחד השובים נהרג, ואורי – למרות שהיא לא מרגישה – סובלת משבר בגולגולת. המחבל היחיד ששורד, "הבוס", לוקח אותה לבית חולים עזתי.
"הם תפרו לי את הראש בלי הרדמה. כאב שלא הרגשתי בחיים. אני מנסה להחזיק משהו – הם מעיפים לי את הידיים. אמרו לי לשתוק."
לאחר אשפוז קצר, אורי מועברת לדירה חדשה. היא מבינה שהסיכוי לחיות קלוש: "אמרו לי – אם יגיעו חיילים ישראלים, נהרוג אותך קודם".
ואז, בלילה – רעש יריות. אורי מתכווצת מאחורי המקרר, בוכה, צורחת – בעברית.
"הרגשתי שזה חילוץ. לא יודעת למה – אבל צרחתי בעברית."
לוחם בלי סמלי זיהוי פורץ פנימה. היא לא יודעת אם לבטוח בו – אבל בוחרת לרוץ איתו. הם יוצאים מהבניין, מגיעים לרכב, והוא מדבר איתה בעברית, דואג לה. "הסתכלתי עליו וראיתי כמה הוא מתלהב", היא נזכרת בהתרגשות.
מאז חזרתה שוחררו עוד שבעה חטופים בלבד. אך רבים, כמו חברתה הטובה נועה מרציאנו, לא חזרו.
"ידעתי שהיא נפצעה והגיעה לבית חולים שיפא, ולפי מה שהבנתי, אחד הרופאים פשוט החליט לסיים את החיים שלה. למה אותה רצחו ואותי תפרו? זה אכל אותי."
אורי לא מתייפייפת. היא יודעת שלא כל סיפור נגמר בחיבוק. "זה קשה לי. היא לא חזרה, ואני כן. ואני רק רציתי לדבר איתה – להיות עם עוד מישהי שעברה את מה שאני עברתי."
