ב”בדלתיים סגורות” התמונה שנחשפת בביירות היא של פניקה מוחלטת. ההודעה של ראש ממשלת לבנון שאוסרת על חיזבאללה לפעול צבאית היא לא רק “הצהרה מדינית” – היא ניסיון נואש להציל את מה שנשאר מהמדינה לפני שצה”ל מחזיר אותה לתקופת האבן. מאחורי הקלעים, גורמים בלבנון מבינים שחיזבאללה גרר אותם להתאבדות קולקטיבית בשירות האייתולות, והם מנסים לייצר “חומת מגן” פוליטית שתגיד לעולם: “זה לא אנחנו, זה הם”.
מדובר בניסיון פומבי להתנער מהאחריות לפעולות הטרור כדי למנוע את החרבת רובע הדאחייה ותשתיות המדינה. אבל השאלה הגדולה שנשארת פתוחה היא: למי בלבנון יש באמת אומץ לעמוד מול הקנים של חיזבאללה ולדרוש את הנשק? התשובה כנראה כואבת – לאף אחד. הממשלה הלבנונית מדברת, אבל חיזבאללה ממשיך לירות, והתוצאה עלולה להיות התנגשות פנימית אלימה שתהפוך את לבנון לשדה קרב רב-זירתי.
יש כאן מהלך של “הצלת עור”. ב”בדלתיים” אנחנו מבינים שהלבנונים משחקים על זמן. הם מקווים שההצהרה הזו תעצור את הטילים של ישראל, בזמן שחיזבאללה ממשיך להיות הריבון האמיתי בשטח. הפרשנים צודקים כשאומרים שההשפעה שלהם קטנה, אבל הנזק התודעתי לחיזבאללה הוא עצום: לראשונה מזה שנים, הממשלה שלהם אומרת להם בפרצוף – “אתם הבעיה, לא הפתרון”. האם זה יוביל לפירוק נשק? כנראה שלא. האם זה ייתן לישראל אור ירוק להמשיך? בהחלט כן.
