מיקי לוין — עיתונאית, שדרנית ופובליציסטית שמוכרת גם מקשת פעילותה בתקשורת המקומית — שוב יוצאת למתקפה נגד ערוץ החדשות המרכזי בישראל, חדשות־12.
וכך כותבת במעריב: בשנים האחרונות גם אני ידועה כמי שמבקרת בנחרצות את נתניהו. למעשה, נדמה לי שאין צעד אחד שלו שלא בחנתי בחריפות. בעיניי הוא אחראי לאחת הממשלות האיומות ביותר שקמו כאן – ממשלה קיצונית, מפלגת, מלאה בפוליטיקאים שלא ראויים לנהל סופר שכונתי, ובכל זאת קיבלו לידיהם את תקציבי הענק ואת ההחלטות הגורליות ביותר על חיינו ועל חיי ילדינו.
זה נתניהו שהכניס אותנו לסחרור פוליטי, שמרסק את מוסדות המדינה, שעומד מאחורי מחדלים שגררו אותנו ל-7 באוקטובר ושעד היום אפילו לא הקים ועדת חקירה ממלכתית. זה נתניהו שהצית מחדש את האנטישמיות בעולם והביא אותה לשיאים שטרם נראו בהיסטוריה.
אני לא שוכחת ולא סולחת על כל זה. ואני לא רוצה לראות אותו עוד יום אחד בכיסא הזה בבחירות הבאות. אבל – וזה ה"אבל" הגדול של אתמול – לרגע קצר חזר נתניהו להיות נתניהו של פעם: זה שכאשר לא הסכמתי איתו, לפחות הערכתי אותו; זה שידע להתרומם מעל הפוליטיקה הקטנה, להניח את האגו בצד ולקבל החלטות אמיצות לטובת המדינה.
אלא שנראה כי באולפן שישי שנאת נתניהו גוברת על טובת המדינה. כי אמש לא נאמרה אף לא מילה טובה אחת על האירוע חסר התקדים שהתרחש בבית הלבן.
שיחת הטלפון המפתיעה שלא צפינו לה
כאשר ראש ממשלת ישראל, שהאגו הולך לפניו, מתקשר להתנצל בפני ראש ממשלת קטאר – מדינת אויב, יש הטוענים "מדינה מורכבת" – זה לא עוד אירוע מדיני. זה רגע של מנהיגות אמיצה.
נתניהו התנצל על ניסיון חיסול בכירי חמאס על אדמת קטאר, ניסיון שכשל כאמור, אך הוביל לסיום השיחות על העסקה ולאובדן אופק מדיני. קל מאוד היה לנתניהו לסרב להצעתו של טראמפ ולומר: "אני לא מתנצל, לא מול אויבים, לא מול תומכי טרור" – בוודאי כשהוא יודע שהוא ישלם על כך ביוקר מול שותפיו הקואליציוניים והבייס שלו. אבל במקום זאת הוא בחר אחרת.
הוא העדיף את שחרור החטופים על פני האגו האישי ועל פני השיקול הפוליטי לשרידותו. את סיום המלחמה – על פני השותפים. הוא הרכין ראש, לקח על עצמו אחריות, גם אם אינה מוצדקת, והניח את הכבוד שלו ושלנו בצד למען מטרה גדולה בהרבה: סיום המלחמה, השבת החטופים ותוכנית ליום שאחרי
זה היה מעשה נדיר, כמעט חסר תקדים, של תעוזה פוליטית ומנהיגותית. ובמקום לשמוע באולפן שישי על הצעד האמיץ של נתניהו, מיהרו לבקר אותו על כך ולתהות כיצד ייתכן שהוא מתנצל בפני מדינה שמימנה את טבח השבעה באוקטובר; מדינה שמממנת את האנטישמיות הגואה בעולם, ומזרימה כספים לאוניברסיטאות החשובות בעולם כדי לשלוט בנרטיב.
דני קושמרו, מגיש המהדורה, מיהר להזכיר את פרשת "קטארגייט" ויועציו של נתניהו – ותסלחו לי, מה לעזאזל זה קשור עכשיו לתוכנית שהיא גדולה מכולנו? עופר חדד תהה איך מלכתחילה שלחנו בכלל את ראש המוסד לשיחות בקטאר עם מדינת אויב. ולא נאמרה אף מילה על התמונה הגדולה, זו שעלולה להתממש בעקבות הצעד הקטן הזה של התנצלות.
הנקודה המרכזית: עיתונאות או יחסי־ציבור?
במספר טורים ותגובות פומביות לוין תקפה בחריפות את אופן הסיקור של נושאי ביטחון — ובפרט את הדיווחים של הכתב הצבאי של חדשות־12. לטענתה, בהחלטות עריכה ובאופן הצגת הדיווח ניכר פער בין תפקיד העיתונאי לחובת הביקורת, והיא מואשמת שהכתבים הצבאיים הפכו ל"שדרנים של מסרים" מטעמו של צה״ל — קריאות אלה פורסמו וצוטטו בכלי תקשורת שונים.
רקע על הכותבת
לוין, שעבדה בעיתונות הכתובה וברדיו וכיום מופיעה גם בפודקאסטים ובמאמרים במקומות שונים, אינה מתקשה להיכנס לעימותים תקשורתיים; בעבר היא חתומה על כתבות ופרסומים שגררו תגובות חריפות ודיווחים על עימותים עם דמויות תקשורתיות נוספות. פעילותה הציבורית כוללת גם פודקאסטים וראיונות בולטים עם דמויות מרכזיות, מה שמקנה לה במה רחבה להשמיע טענות כאלה.
דוגמאות לחציינות התיקשורת: מקרים שזכו לבולטות
הטענות של לוין לא נשארו ברמת הכללות: היא אמירה באופן ישיר על התנהלותו של כתב מסוים, שבדבריה "הפך לסוג של איש יח"צ שמקריא דפי מסרים" — הטענה הזו עוררה תשומת לב תקשורתית ושימשה פתיחה לוויכוחים על אופן הדיווח הצבאי בערוץ. מעבר לכך, היו גם דיווחים על עימותים ותגובות בוטות בתקשורת סביב התבטאויותיה — עד כדי כותרות המשנות את הטון הציבורי סביב הדיון.
מה עומד מאחורי הביקורת?
לוין מציגה שתי טענות מרכזיות: ראשית — שבמקום לחקור ולהעמיק, לעתים העיתונאי בוחר להישען על מסמכים רשמיים ולשכפל מסרים; ושנית — שבמהלך אירועים ביטחוניים נוטים גופי תקשורת מסוימים להעדיף מהירות ושידור מסרים על חשבון בדיקה מעמיקה. בכך, לפי לוין, נפגמת היכולת של התקשורת לשמש שומר סף אמיתי ולתת לציבור תמונה מאוזנת ומלאה.
התגובות והתדמית הציבורית
ביקורתה של לוין קיבלה סיקור חוזר והובילה לויכוחים פומביים על אתיקה עיתונאית, יחסי־ציבור מול מקוריות דיווחית ותפקידו של הכתב הצבאי. יש הרואים בה קול נדרש שמאתגר הקונצנזוס; אחרים טענו שהיא פולטת השמצות מדי פעם ויוצרת רחש תקשורתי שאינו תמיד מחובר לראיות מוצקות. על רקע זה ראוי לשים לב גם לעובדה שלוין עצמה פעילה במדיום ומניעה דיונים — מה שמעצים את השפעתה.
מסקנה — מה זה אומר על התקשורת כיום?
המקרה של מיקי לוין מול חדשות־12 ממחיש את המתחים הטבועים בעיתונות בזמני משבר: איזון בין מהירות לדייקנות, בין אמון במקורות רשמיים ובין חובה לחקור, ובין אחריות לאינטרס הציבורי ובין לחצים פוליטיים. הביקורת של לוין מתכתבת עם ויכוחים רחבים יותר: האם בעיתונות השיח המהיר והשרשור החברתי הפך את כתבי השטח לרמקולים של מסרים? האם צריך להקשיח כללים כשמדובר בדיווח ביטחוני רגיש? שאלות אלה כנראה ימשיכו להעסיק גם את מערכת החדשות, גם את הכותבים — וגם את הקוראים.
