כמעט כל תושב בעוטף עזה נשא עיניים צפונה אחרי השבת האיומה של ה־7 באוקטובר. גם אלמוג בוקר, כתב חדשות 12, חשב לעזוב את קיבוץ זיקים יחד עם אשתו אילת ושלושה ילדיהם. אבל הם נשארו. "אם אחזור להרגיש אנחנו לבד, כמו לפני, לא אסכן שוב את הילדים", הוא אומר, "אבל כל עוד אפשר – זה הבית" אמר למגזין מאקו של חדשות 12.
בוקר מתגורר בעוטף כבר 18 שנה. לאורך השנים, אילת ביקשה לעזוב במיוחד – בתקופות ההסלמה מול החמאס. הוא התעקש להישאר. "זה התחיל לא מאידיאולוגיה, אבל נהיה כזה ב-2018", הוא מודה.
מאז מתקפת הטרור באוקטובר, החיים השתנו. המשפחה התפנתה, ובוקר נשאר לשדר מהשטח. "ראיתי את הילדים שלי מכווצים ביחד על המיטה בממ"ד, מנסים להתגונן עם שמיכת פוך. זאת התמונה שתישאר איתי".
מעבר לפעמים מחיר מעבר לאדם – יש גם מחיר נפשי. בוקר חשף לאחרונה כי הוא מתמודד עם התקפי חרדה כבר חמש שנים. "זה מגיע מתוך שינה. אני מתעורר שטוף זיעה, קפוא, מרגיש שהעולם סוגר עליי. לפעמים אני יוצא החוצה באמצע הלילה ומחפש אור, מרחב, אוויר".
אבל דווקא שם, במקום הכי כואב – הוא מצא תמיכה. "הילדים, הכלבה נלה, משחקי הפועל באר שבע – הם מה שמחזיק אותי".
ואם כל זה לא מספיק, בוקר גם עבר שינוי משמעותי בקריירה – עזב את החדשות 13 אחרי 17 שנה, הועבר לחדשות 12. "ידעתי שזה הדבר הנכון למשפחה שלי", הוא אומר, "אבל הרגע שבותי לבן שלי היה הקשה מכולם. הוא אמר לי, 'אבא, זו בגידה'. בלילה התלבטי שוב".
בחדשות 12 הוא הפך לפנים מוכרות ב"אולפן שישי". קול אחר, לפעמים שונה – והוא שלם עם זה. "אני לא פוליטיקאי, אני עיתונאי. השליחות שלי היא לשקף את המציאות. ברור שיש עוד עבודה – צריך יותר גיוון, יותר קולות. אבל יש פתיחות".
לצד העבודה הקשה והלחיצה העממית, בוקר מתמודד גם עם אתגרים אישיים לא פשוטים – התקפי חרדה שהוא סובל מהם כבר חמש שנים. "זה קורה כמעט כל שבוע, בעיקר בלילה", הוא משתף. "ההתקפים כוללים סיוטים, הזעה, תחושת קוצר נשימה – פשוט מרגיש כמו סוף העולם". מאז 7 באוקטובר, התמודדות עם חרדה להפוך חלק מהמציאות היומית שלו.
אבל המחיר הכבד לא נגמר כאן. בוקר מספר על המחיר המשפחתי של ההישארות בעוטף: "הילדים משלמים מחיר נפשי, רואים את זה בבית הספר, או כשהם נכנסים למ"ד ולא מוכנים לצאת ממנו", הוא אומר בכאב. אשתו אילת, מצידה, היא עמוד התווך שלו. "היא סופר-וומן. אם לא הייתי שם, לא הייתי מצליח להתמודד עם כל זה", הוא מודה.
בוקר, שבזמן ההסלמה האחרונה שידר מבית הוריה של אילת במושב תקומה, לא ראה את משפחתו במשך כמעט חודש. "הילדים ואילת היו בצפון, ואני נשארתי בעוטף. החלטנו אנחנו לא חוזרים לבית, אבל בסוף דבר חזרנו. הבית שלנו, אני לא מוותר על המקום הזה", הוא מסביר.
בצד האישי, בוקר חווה גם את השינויים הגדולים בקריירה. לאחר 17 שנה בחדשות 13, עזב את המקום למעבר לחדשות 12. "הייתי בטוח שזה הדבר הנכון, גם עבור הקריירה שלי וגם עבור המשפחה", הוא אומר. אבל המעבר לא היה קל, במיוחד כשסיפר על כך לבנו, שהגיב: "אבא, זה בגידה". "הייתי שלם עם ההחלטה, אבל כן, בלילה שלפני הצעד הזה, היה לי קשה", הוא מודה.
לסיום, אלמוג בוקר מבהיר את עקרונות העבודה שלו בתקשורת: "אני לא פוליטיקאי, אני עיתונאי. העבודה שלי היא להביא את המציאות לצופה, להציג קולות שונות. לא תמיד מסכימים איתי, אבל אני כיבד את הדעות השונות".
הסיפור של אלמוג בוקר הוא סיפור של עמידה מול אתגרים, של התמודדות עם פחדים – אבל של נאמנות לבית, למשפחה ולעבודה. בעוטף, עם כל התוצאה, הוא בוחר להישאר.
ובסוף דבר, למרות הכול – הוא נשאר. "המצלמה אולי מגינה עליי, אבל מי שמגינים עליי באמת הם אילת והילדים. הבית הוא לא מקום שעוזבים".
