הוא לא קם לעזוב, אבל הגוף שלו דאג שיתפסו אותו. זו הייתה המחשבה הראשונה שעלתה בי כשצפיתי בסרטון של מנכ״ל Astronomer, שנתפס ברומן בלייב בהופעה של קולדפליי, כשהרשת רעשה סביבו.
אבל בגידה, לרוב, היא לא הסיבה לגירושין. היא התוצאה. היא המהלך האחרון של נשמה שזועקת כשכבר אי אפשר לדבר, כשלא מצליחים להגיד את מה שבוער מבפנים.
מה שתפס אותי באמת לא היה הרומן עצמו, אלא האישיות שמאחוריו והדפוס שחוזר על עצמו. לא, הוא לא נרקיסיסט כמו שמיהרו להכתיר אותו ברשת. הוא מנכ״ל, יזם, אדם רעב, חד, כזה שמרגיש תמיד תחושת דחיפות וצורך בריגוש. אדם שלמד שהצלחה מגיעה מסיכונים, וכמעט תמיד זה עובד לו – עד שזה מתפוצץ בפרצוף.
הרבה מהלקוחות שאני מלווה הם בדיוק כאלה: מנהלים, יזמים, אנשים עם ADHD. מהירי מחשבה, נועזים, אסטרטגיים – אבל גם אימפולסיביים, מוצפים, משוכנעים שתמיד אפשר "לסדר אחר כך".
יש תבנית שחוזרת שוב ושוב: גברים לא יוזמים גירושין. הם מחזיקים, שותקים, קוברים את הכאב והבלבול – עד שבת הזוג כבר לא יכולה יותר, או עד שמשהו חושף אותם. לפעמים, זה קורה בדיוק כך: אתה לא באמת מתכנן לעזוב, אבל התת־מודע שלך כבר לא מוכן להישאר. אז הוא דואג לייצר את הרגע שבו הכול מתגלה. לא כי לא ידעת שיצלמו אותך, אלא כי עמוק בפנים קיווית שמישהו יראה ויעצור את השגרה שלא הצלחת לשבור לבד.
בגישור בקש״ב (גישור בקשב), אני לא שואלת רק מה קרה, אלא למה זה קרה כך, איך הדפוס נבנה, ואיך אפשר לפרק אותו לפני שהכול נחרב.
כי לפעמים זו הדרך היחידה להציל לא רק את הזוגיות, אלא גם את מי שנעלם בתוכה.
אם אתם לפני, אחרי, או ממש בלב הסערה – דברו איתי. יש דרך לגשר, גם כשהתת־מודע הוא זה שמנהל את העניינים.
