בפתח דבריו כתב חיים אתגר: "מעשה שהיה. עומד עם הרכב בנתיב שמאפשר פנייה ימינה וישר. רמזור אדום. רכב מאחור שרוצה ימינה מצפצף נון סטופ. אני נצמד לרכב לפני והוא עדיין לא יכול לעבור. הוא מצפצף קבוע. הרמזור מתחלף ואני נוסע. הוא ממשיך לצפצף ועובר ואני מסמן לעצמי עם היד בתוך הרכב שלי בעצבים. ״איזה אנשים״ רץ לי בראש".
"התנועה זוחלת ופתאום בום על הרכב שלי. איש דופק בעוצמה על האוטו והחלון שלי. לא ילד. שומע משהו מתעקם. לקח לי שנייה להבין מה קורה. חשבתי שאולי מדובר באירוע ביטחוני. המוח לא מחבר כ"כ מהר. בינתיים הוא בשלו. כשסיים, ברח. הרכב שלי נדם פתאום ולא הניע. יצאתי מהרכב וצמצמתי לכיוונו. הוא הגיע לרכבו. ברגע הזה חיברתי שזה האיש שכעס עלי בגלל הפנייה". הוסיף.
"נעמדתי מולו ואמרתי: למה אתה מתנהג ככה? אפשר פרטים? וכו… היד שלי על הדלת של רכבו. הוא מתחיל לסגור את הדלת נותן גז, מקלל ונוסע כשאני חצי מחזיק. לקח לי שנייה לעכל, ניסיתי לייצב את עצמי ועזבתי. חזרתי לרכב, מתפלל שיניע. איזה כאב ראש עכשיו גרר פה באמצע הצומת. כמה ניסיונות והוא זז. תודה לאל". הוסיף חיים אתגר.
לסיום, כתב: "מסקנות: צריך גם מצלמות צד ברכב, אני בכושר לא רע, האיש שהיה די מבוגר ממש בכושר, שיהיה בריא, נכון שרצוי לא להיות פראייר בישראל 2024, מצד שני אשתי נזפה בי שהוא יכל לירות בי ושאני מטורף, והחיים זה לא התכנית, והיא צודקת. בקיצור: חבל. בסך הכל דפיקה קטנה, לא שווה לכעוס בכביש, ולא שווה להגיב בכביש".
