*חודש לאחר סיום הלחימה הגדולה בין ישראל לאיראן וזרועותיה, תחקיר של הוול סטריט ג'ורנל שפורסם הבוקר (ד') חושף תמונה מדאיגה: איראן ניתחה, למדה ושינתה אסטרטגיה – והצליחה להבקיע בהדרגה את מערך ההגנה האווירית הצפופה של ישראל. התוצאה: שיעור החדירות של טילים קטלניים לשטח ישראל זינק פי שניים לאורך ימי הלחימה, על אף היכולות המרשימות של מערכות ההגנה הישראליות (כיפת ברזל, קלע דוד וחץ 3).

צילום: התעשייה האווירית

המטחים הפכו מדויקים, מהירים ומבוזרים
על פי התחקיר, באיראן החליטו לעבור כמעט לחלוטין לשיגור ממוקד של טילים בליסטיים מדויקים משטחם, כולל טילים היפרסוניים חדישים. איראן גם שינתה את פרופיל הירי: במקום שיגור מאסיבי מיידי, נערכו שיגורים בקבוצות קטנות ממוקדים – ובשעות פחות צפויות. כתוצאה מכך, מערכות ההגנה לא תמיד הצליחו לזהות את האיומים בזמן או להיערך ליירוט.

(פגיעה בבית הזיקוק- חיפה במהלך המלחמה)

שיעור הפגיעות עלה – כולל פגיעות בתשתיות רגישות
על פי מקורות מודיעיניים שצוטטו בתחקיר, שיעור החדירה של טילים איראניים לישראל זינק מ־8% בששת ימי הלחימה הראשונים – ל־16% בששת הימים האחרונים של המערכה. ביום אחד, ב-22 ביוני, פגעו 10 מתוך 27 טילים בשטח ישראל. בין הפגיעות הייתה גם אחת בבסיס נבטים, אשר נחשבת לאחת התשתיות האסטרטגיות ביותר של חיל האוויר.

ומה עם ההגנה הישראלית?
במערכת הביטחון עוקבים בדאגה: יירוטים מוצלחים רבים אמנם בוצעו, אך מערכי ההגנה, לרבות המיירטים היקרים והמדויקים, עבדו תחת עומס כבד. בחלק מהזמן, לפי הדיווחים, הוחלט "לסנן" איומים – וליירט רק טילים שכוונו לאזורים קריטיים או מיושבים. זה השאיר את ישראל פגיעה יותר מבעבר.

הפתעה: שאריות טיל היפרסוני על הקרקע בישראל
בישראל נמצאו שרידים של הטיל ההיפרסוני האיראני “פתאח-1” – מה שמצביע על כך שלראשונה נעשה שימוש מבצעי בנשק שאמור להיות חסין כמעט לחלוטין ליירוט. הטיל נע במהירויות המגיעות לפי 10 ממהירות הקול, ולדברי גורמים מערביים – רק מערכות מתקדמות מאוד כמו “חץ 3” יעילות נגדו.

מה הלאה?
למרות האתגרים, בישראל מדגישים: ההגנה האווירית הישראלית עמדה בעומס כבד וירתה כמחצית מהאלפי האיומים ששוגרו. ובכל זאת, התחקיר מדליק נורה אדומה לקראת סבבים עתידיים – במיוחד אם איראן תשלב מתקפות רחבות יחד עם חיזבאללה, חמאס או תנועות נוספות מצדדים שונים.

מומחי ביטחון מזהירים : "הפתרון טמון בשכבות הגנה נוספות, אינטגרציה בין המערכות, וטכנולוגיות שעדיין בפיתוח. הכישלון לא נעוץ בבעיה קונקרטית – אלא בשחיקת היתר של מערכות שמתמודדות עם עומס חריג."