בשנתיים האחרונות פורסמו לא מעט עדויות של חטופים על הליכים רפואיים שנאלצו לעבור החטופים שנחטפו לעזה, שרובם הגיעו פצועים לעזה, ללא הרדמה.
מנדי, אמה של אמילי דמארי תיארה כי בתה "נתפרה כמו כרית" על ידי חמאס והפציעות השאירו אותה שמצב של כאב בלתי נסבל במשך חודשים. לאחר עסקת החטופים הראשונה סיפרה דורון כץ-אשר ששוחררה משבי חמאס עם שתי בנותיה על תפרים שנעשו לה ללא הרדמה. "היום הראשון היה לי קצת מעורפל, כי איבדתי המון דם והם תפרו לי את הפצעים, על הספה, כשהבנות לידי", אמרה בריאיון לחדשות 12. "לא צריך להבין שזה בלי חומרי הרדמה, פשוט ככה תפרו, חוט ומחט". גם איתי רגב בן ה-18 שנחטף עם אחותו מיה ונורה בירכו, סיפר כי נותח בשבי ללא הרדמה. מייה שם, שנפצעה קשה לאחר שנורתה בידה בשבעה באוקטובר, סיפרה "לקחו אותי ישר לחדר ניתוח, בלי משככי כאבים, בלי כלום". עוד שיתפה ביחס המזלזל שקיבלה מצד מי שניתח אותה באחד מבתי החולים. "ראיתי את המנתח, לא ראיתי את הפרצוף שלו", אמרה בריאיון ל"אולפן שישי". "הוא הסתכל עליי ואמר, 'את לא תחזרי בחיים הביתה".
"הדעת אינה סובלת שרופא ישתתף במסכת עינויים כזו או אחרת, או בכל פעולה בלתי הומנית", אומר פרופ' זאב רוטשטיין, לשעבר מנכ"ל המרכז הרפואי שיבא (תל השומר) והמרכז הרפואי הדסה, יועץ רפואי כלכלי למערכות רפואה בארץ ובעולם. "כרופאים אנחנו מחויבים לשבועת הרופא, אנחנו לא דוחים או לא מטפלים או נמנעים מטיפול בכל מי שזקוק לנו, כולל אויב מר. על פי שבועת הרופא אנחנו מחויבים לטפל גם באסירים מחבלים שמוחזקים אצלנו, אף שהם בני מוות על פי תפיסתי. הרופאים הישראלים הומניים ואנושיים. אני רוצה להאמין שגם הרופאים בצד השני, גם אם הם חברי חמאס, יישארו בצד האנושי, וזה מבחינתי חלק חשוב גם מהמורשת שישראל השאירה עוד בתחילת הדרך של מערכת הבריאות בעזה, לאחר ההתנתקות. אני לא רוצה להאמין שרופא לוקח חלק בניתוחים ללא הרדמה".
לדבריו, מערכת הבריאות בעזה די מפותחת ביחס לאוכלוסייה, "כ-36 בתי חולים לשני מיליון אזרחים", ולא נראה שיש מחסור באמצעים רפואיים, אם כי ייתכן שקיים מחסור נקודתי. פרופ' רוטשטיין מדגיש כי "אם אכן בוצע הליך רפואי מתוך רצון להתעלל, ולא כתוצאה מחוסר אמצעים, הדברים ראויים לכל גינוי אפשרי ובכל פורום אפשרי, כולל בפורום הבינלאומי – ההסתדרות הרפואית העולמית וארגון הבריאות העולמי חייבים להתריע כנגד תופעה מהסוג הזה ולמחות בכל תוקף".
פרופ' רוטשטיין מספר כי בניגוד להיום, היו זמנים שבהם היו קשרים טובים בין מערכת הבריאות בישראל ובעזה, כולל התייעצויות באשר לחולים במצב קשה. "יש את הדור הראשון של רופאים בעזה, היום הם אמורים להיות בני 60 ומעלה, רופאים שעברו השתלמויות והתמחות בישראל. בעבר מדינת ישראל הייתה אחראית לבריאות באזור, הגשנו שירותים, ואפילו היו רופאים שנסעו לשם, כולל אני. אני עוד זוכר שהיו אז ממש קשרים טובים".
לדבריו, האינתיפאדה הראשונה, שהחלה בשנת 1987, הביאה להתערערות משמעותית במערכת היחסים. "מאז מערכת הבריאות בעזה עצמאית. בהתחלה עוד היה קשר לגבי חולים במצב קשה, והפניות של חולים מעזה אלינו. באינתיפאדה השנייה בכלל נותק הקשר. ככל שחמאס תפס שם את השלטון, הסתיים שיתוף הפעולה שהיה בעבר".
לדבריו, גם כיום חולים במצב קשה וילדים מגיעים לטיפול במרכזים הרפואיים בישראל, אם כי במספר מועט, וכאמור לא בתיאום ישיר מול גורמי חמאס. "הרשות הפלסטינית, אף שאינה שולטת בעזה, היא הגוף המפנה אלינו, אך מרבית המקרים מטופלים במצרים".
