נשיא ארצות־הברית דונלד טראמפ וראש ממשלת ישראל בנימין נתניהו הציגו אמש תוכנית בת 20 סעיפים המיועדת להביא לסיום הלחימה בעזה. ההצהרה המשותפת תפסה מקום מרכזי בכותרות ברחבי העולם: מצד אחד הוצגה כמסגרת שאפשרה פתיחה למשא ומתן ולהפסקת אש; מצד שני עוררה ספקות מהותיים לגבי ישימותה והשלכותיה על התושבים ברצועה.
בתמצית: המתווה קורא להפסקת אש בתנאים ברורים יחסית — כולל דרישה להשבת חטופים בתוך פרק זמן קצר, חילופי שחרורים של אסירים ומעבר למנגנון מעבר שמנוהל בפיקוח בינלאומי. התוכנית כוללת גם סעיפים לשיקום כלכלי ופיקוח על חלוקת הסיוע, וכן מתווה מדורג למעבר מתהליכים ביטחוניים לניהול אזרחי בהשגחת גורמים חיצוניים.
כלי תקשורת רבים בחרו להבליט את האיום כלפי חמאס: אם הארגון יסרב לקבל את ההצעה — נשמעה אזהרה כי יינתן גיבוי לפעולות נוספות נגדו. יחד עם זאת, פרשנים ברחבי העולם ציינו שהנוסח שנמסר נותר במובנים רבים מעורפל, ושמימושו ידרוש הסכמות נוספות, פירוט טכני רב ותמיכה של מדינות רבות וגופים בינלאומיים.
סיקור האירופים והערבים הדגיש זוויות שונות: עיתונים מערביים פנו לשאלות של לגיטימציה בינלאומית, אחריות על שיקום והחשש לפגיעה בזכויות אזרחיות; כלי תקשורת ערביים פירסמו ניתוחים מפורטים של כל סעיף וסעיף ודרשו הבהרות לגבי מעמדה של הרשות הפלסטינית והנוסח המדויק שיועבר לחמאס. בתוך מדינות המערב נשמעו גם קולות שהזהירו מפני יישום מהיר מדי ללא תיאום וללא תוכניות חלופיות.
בסיכומו של יום, ההכרזה החזירה את הנושא למרכז הבמה הבינלאומית והעניקה תקווה אפשרית להפחתת האלימות — אך גם הציבה אתגרים פרקטיים גדולים: אישור מצד חמאס, פירוט מנגנוני הפיקוח והיישום, וניהול רגיש של השיקום והמעבר השלטוני ברצועה. יישום התוכנית ידרוש תיאום מדוקדק בין ישראל, גורמים בינלאומיים ומדינות ערביות — ורק עמידה משותפת בתנאים אלה תוכל להכריע אם המסגרת תוכל להפוך להסכם ממשי או תישאר הצעה תיאורטית.
