אילנה גנין, אחות חדר ניתוח

"כבר 12 שנים שאני אחות חדר ניתוח, אבל התשוקה למקצוע רק הולכת וגדלה. אני רואה בעבודה שלנו שליחות. אנחנו שם כאשר מטופלים עוברים רגעים קשים ועוזרים להם לעבור ממצב של חוסר ודאות לאופטימיות. זאת זכות גדולה".

הקצב, הדינמיקה, האנשים: "בחדר הניתוח אנחנו מתנסים בכל העולמות- יום אחד כירורגיה, יום אחד גינקולוגיה, כל יום עולם חדש של אחריות וידע. אבל מה שחשוב זה בסוף לראות את האדם שמולך. לזהות האם הוא חושש או לחוץ, לדבר איתו, להרגיע אותו- לעבוד עם הלב".

מה מחזק אותך ונותך לך כוח ברגעים מאתגרים?: "הצוות שלנו הוא משפחה. יש מקום גדול לעבד יחד חווית קשות, לשתף ולתמוך אחד בשנייה וזה מאוד מורגש".

על חדרי הניתוח החדשים היא מספרת: "אנחנו עוברים מבית לוילה", היא מחייכת. "זהו עידן חדש עבורנו. מרגש מאוד, לצד זה יש גם חששות. ניקח את הזמן ונהפוך אותם לבית החדש שלנו".

סוד המצוינות באֲחָיוּת: "אנחנו עוברים תהליכי הכשרה יסודיים וזה מעניק לנו מיומנויות וידע קליני נרחב מאוד, לצד זה אני חושבת שאחים ואחיות צריכים להיות סקרנים, לא לפחד להגיד 'אני לא יודע\ת'. להרחיב אופקים. לא לעגל פינות. לעשות באהבה – או לא לעשות בכלל".

איחול ליום האֲחָיוּת: "שנשמור על תחושת הבית, גם כשאנחנו גדלים ומתפתחים. שנהיה אחד בשביל השניה. כי ב"העמק"– האחים והאחיות הם משפחה".

 

100 שנים של אֲחָיוּת מהנשמה: "מה שקורה בטיפול נמרץ ביום – לא קורה במחלקות אחרות בחודש"  ארשיד שיבלי, סגן אח אחראי בטיפול נמרץ כללי

על החיים כאח בטיפול נמרץ אמר ארשיד: "אין משמרת שמתחילה ונגמרת אותו דבר. כל רגע קריטי, אינטנסיבי, משתנה. צריך להיות מפוקס, מרוכז – זה אחיות מסוג אחר- זה החיים עצמם".

ארשיד נולד כאן- ב"העמק", וחלם כל חייו לעבוד בבית החולים. "העמק זה הבית שלי. זו האוכלוסייה שלי. אני חלק מהעמק – ולשרת את האנשים כאן זו זכות ושליחות עבורי".

איך מתמודדים עם קשיים?: "העבודה בטיפול נמרץ היא מאתגרת – לצד הצלחות מדהימות יש גם רגעים קשים, אובדן, כאב. אבל כל הצלחה היא הדלק שלנו, היא זאת שמרפאה אותנו ומעניקה לנו את הרוח המיוחדת של אנשי טיפול נמרץ".

אֲחָיוּת בשעת חירום: בקורונה כמו גם במלחמת חרבות ברזל האחים והאחיות ניהלו מערכות שלמות והיוו את עמוד התווך של מערכת הבריאות

"היה לנו ברור שאנחנו הולכים לתמוך ולתגבר את האחים והאחיות של טיפול נמרץ בבית החולים 'סורוקה'. ראיתי שם בחורים צעירים, בתחילת החיים, מונשמים ומורדמים. היה קשה מאוד. אבל גם שם – זה היה ברור. תורמים. מתגייסים. כמו שהעמק יודע".

אוזן קשבת, חיבוק ותקווה: "החולים שמגיעים אלינו הם במצב הכי קשה. ואנחנו מתייחסים לחולה ולמשפחה שלו כיחידה אחת. אנחנו תומכים במשפחות, מנסים להקל עליהם בכל דרך, גם אם בחיבוק או במילה טובה ולנסות ליצור מימד של אופטימיות לגבי העתיד".

אם לא היה אח? "כנראה הייתי היסטוריון. אני חולה היסטוריה. גם בטיפול נמרץ – אני תמיד לומד: את העבר, את ההווה, ואת העתיד. אֲחָיוּת זה לא רק טיפול – זו טכנולוגיה, זו חשיבה, זו התפתחות מתמדת. וזה מה שאני אוהב פה – אין קיפאון. יש עשייה, חדשנות, צוות שהוא משפחה."

איחול ליום האֲחָיוּת: "לכל אורך השנים "בהעמק" אני רואה את ההתפתחות ומתמלא גאווה. גם מבחינה טכנולוגית, חלק מהטכנולוגיות הכי מתקדמות מתחילות אצלנו! בוחרים בנו כי יודעים שאנחנו אחת מיחידות טיפול נמרץ הכי טובות בארץ בכל המדדים. אני מאחל שנמשיך באותה הרוח – רוח ההתנדבות, השותפות והתמיכה. שנמשיך להתפתח, ללמוד, ולהיות הכי טובים".

 100 שנים של אֲחָיוּת מהנשמה: 

אירית זינו, אחות אחראית מרפאת הילדים

32 שנים במרכז הרפואי העמק, מהשירות הלאומי דרך בית הספר לאחיות ועד לתפקיד הנוכחי – באחריות, במסירות, ועם הרבה לב. "אני עדיין קמה כל בוקר בשמחה לעבודה שלי, המטופלים שלי – הם כמו הילדים שלי".

בין אם מדובר במעקב אחרי פגים, ילדים אחרי ניתוחים, חיסונים בעונת החורף, נפרולוגיה, המטולוגיה, אנדוקרינולוגיה, סוכרת או מחלות זיהומיות – אירית רואה כל ילד כעולם ומלואו.

שינוי במצב? אירוע מרגש בבית הספר? שאלה חשובה? – היא שם בשבילם. "המוטו שלי הוא קודם כל להקשיב. להבין את הילד, להיכנס לעולם שלו, להרגיע, להעניק ביטחון, ולבנות אמון- ורק אז אני ניגשת אל הטיפול".

על תפקידה כאחות אחראית מספרת אירית: "אני אחראית על הניהול של כל המרפאה. כולל תחזוקה, ציוד, ניהול צוות המזכירות. המטרה שלי היא שהמרפאה שלנו תהיה מקום שמגיעים אליו בשמחה- הן הצוותים והן המטופלים והוריהם".

הסיפוק האישי שלה:  "ילד שמגיע מפוחד ויוצא בחיוך. משפחה שיודעת שהיא נמצאת בידיים מקצועיות ובטוחות ושקיבלה את כל המעטפת. אין דבר שמספק אותי יותר מזה".

מה מחזק אותך ברגעים מאתגרים? "אני לוקחת נשימה – ומחפשת תמיד את נקודת האור. לא מתעכבת על מה שאין – מסתכלת על מה שיש".

מה הופך אח/ות למצוינים? "אומרים שיש דברים שרק אחות יכולה לעשות! וזה נכון. אני מאמינה באוזן קשבת, עבודה לפי סטנדרטים, לא לעגל פינות, אבל גם לדעת לגשת בגובה העיניים, באנושיות. אם אתם עושים זאת עם לב ודיוק – אתם במקום הנכון".

אירית החלה כאחות בפנימית– אבל הלב הוביל אותה לטיפול בילדים. "ילדים זה המקום שלי. ואפילו אם לא הייתי אחות – הייתי עושה משהו טיפולי עם ילדים, אין לי ספק".

על "העמק" אומרת אירית: "יש שינוי אדיר. בית החולים מתקדם, צומח, מתחדש, אבל תחושת המשפחתיות נשמרת. כולם כאן עוזרים אחד לשני – וזה מה שמיוחד במקום הזה".

ולסיום – היא מבקשת רק דבר אחד : "שנמשיך לגדול, לצמוח, ולחזק את מעמד האחיות. כי יש כאן רמה מצוינת של אחיות – ואנחנו רק הולכות ומתפתחות".

שנים של אֲחָיוּת מהנשמה: אילנית לזימי, אחות אחראית יחידת גסטרו ילדים

כבר 35 שנים במרכז הרפואי העמק – וכל השנים האלה עברה דרך ליבם של המטופלים. 11 שנים במחלקה האורתופדית, 23 שנים במחלקת ילדים ב׳ שהייתה לה לבית, וב-15 השנים האחרונות – היא מהמקימות של יחידת גסטרו ילדים ומנהלת אותה במסירות ובקפדנות שאין לה תחליף.

"אחיות עושות היום פעולות שפעם רק רופאים ביצעו, והיום אנחנו מומחיות בנושאי הטיפול שלנו. יחידת הגסטרו – היא הלב שלי. הילדים, ההורים, הצוות. מעבר למקצועיות ללא פשרות זו עבודה שהלב חייב לעבוד בה".

יחידת גסטרו ילדים מתמודדת עם מגוון רחב מאוד של מחלות ילדים- מחלות מעי דלקתיות, מחלות ושט, צליאק, מחלות כבד, תנועתיות מעי, ילדים עם צרכים מיוחדים, אוטיזם ועוד.

המרפאה עברה בשנים האחרונות גדילה דרמטית תחת ניהולו של ד״ר פיראס רינאווי המדהים – פי ארבעה בכמות הפעולות וגם במורכבות הפעולות. "גאווה גדולה! אנחנו מצליחים להביא לשינוי משמעותי באיכות חייהם של הילדים והוריהם. אנחנו עושים במצוינות פעולות מורכבות ופשוטות כאחד, ועובדים בשיתוף פעולה עם כלל מחלקות הילדים".

אילנית בעלת שני תארים, היא מדריכה קלינית, מדריכה צוותים במחלקות אחרות, מלווה את ההורים וזמינה לכל שאלה בכל רגע. "ההורים מקבלים את המספר האישי שלי – כי אני הופכת להיות חלק מהמשפחה שלהם. הטיפול בילדים הוא לא רק רפואי, אנחנו יוצאים יחד למסע ארוך של ליווי רגשי, חינוכי, חברתי ומשפחתי".

הסיפוק האישי שלה: "הכי מספק זה לראות ילד עם מחלה כרונית, שהופך למבוגר עצמאי. אני מלמדת את ההורים איך להכיל את האבחנה, ואז מלמדת את הילד לקחת אחריות על עצמו – עד שאני מעבירה אותו לבוגרים, ליחידה למחלות מעי דלקתיות בניהולו של ד"ר ערן זיתן – עם דמעות בעיניים."

על צוות היחידה היא מספרת: "אנחנו צוות רב מקצועי – ארבעה רופאים בכירים, אחיות, רופאים בהתמחות, תזונאיות, פסיכולוגית, מזכירה. אנחנו מדברים באותה שפה, מחליטים הכול ביחד.

הם קוראים לי הדבק של היחידה – ואני באמת מרגישה שזו שליחות לחבר את כולם ולוודא שהכול פועל בהרמוניה."

מה מחזק אותך ברגעים מאתגרים? "עושה קניות ומבזבזת כסף," היא צוחקת. "אני נושמת, מדברת עם הצוות, ומוצאת רגעים של הקלה בתוך עומס רגשי כבד".

על "העמק" היא מספרת: "הגעתי לפה ילדה בת 18 – אני לא מכירה משהו אחר. זה הבית שלי, זה הייעוד שלי. אנחנו עומדים בשורה אחת עם המרכזים הכי מתקדמים בארץ – ובכל מחלקה שאני נכנסת אליה אני רואה צוותים מצוינים, מחויבים, מקצועיים– ובעיקר – אנושיים."

 

100 שנים של אֲחָיוּת מֵהַנֶּשֶׁמָה: "רגישות היא לא פריבילגיה – היא הדרך שלנו לטפל"  מרים שלבי, ראש צוות במחלקה פנימית א׳, מדריכה קלינית, 28 שנים במרכז הרפואי העמק

מרים מאמינה בעוצמה שבחמלה: "אנחנו פוגשים אנשים מבוגרים, חסרי ישע, כאלה שזקוקים לנו באמת. לא רק הם – גם המשפחות שלהם. כשיש מישהו חולה – כל המשפחה חולה איתו. התפקיד שלנו הוא לראות גם אותם."

מה הופך אחות למצוינת? "אפשר ללמד איך למדוד לחץ דם, אפשר ללמד איך לחלק תרופות. אך אי אפשר ללמד רגישות, אי אפשר ללמד נשמה- וזאת המהות של המקצוע שלנו".

מה מחזק אותך ברגעים מאתגרים? "לצד האתגרים שבמחלקה פנימית, זו גם המחלקה הכי עשירה- באנשים, ברגש, באנושיות. הגעתי לשם בתחילת הדרך – ואני מקווה להישאר עד הפנסיה. אנחנו פוגשים כאב ואובדן. משפחות במצוקה, מטופלים שמאבדים תקווה. יש סדנאות, יש תמיכה, ויש אותנו – אחד בשביל השנייה. זו מערכת שמחזיקה אותך."

מעבר לעבודה במחלקה, מרים פועלת להעלאת המודעות לתרומת איברים בחברה הערבית בשיתוף עם המרכז הלאומי להשתלות: "אני כל הזמן שואלת את עצמי – איך אני יכולה לתת עוד. איך אפשר להציל עוד חיים, לגעת בעוד לב."

על בית החולים? מבחינתה – אין כמו העמק: "הסתובבתי בהרבה בתי חולים – אבל אין על העמק שלנו. ההנהלה משקיעה, הפרויקטים מתקדמים, הצוות מדהים. אני בת העמק, והעמק הוא הבית שלי".

מסר לצעירים שמתחילים את הדרך: "אני מזמינה את הסטודנטים, את האחיות והאחים הצעירים– בואו למחלקות הפנימיות. מהאתגרים – צומחים ומתפתחים אנשי מקצוע עם חוסן ומיומנויות מגוונות".

איחול ליום האחיות: "שנשמור על הלב פתוח, על האחדות, על היכולת לראות את האדם שמולנו – לא רק את המחלה. ושנזכור תמיד למה בחרנו בדרך הזאת".

 

 100שנים של אֲחָיוּת מהנשמה: רננה מאיר, 12 שנים אחות, החלה את דרכה בגניקואונקולוגיה, המשיכה במיון כללי ומשם למחלקת הריון בסיכון. בחמשת השנים האחרונות – חיה ונושמת את חדר הלידה כמיילדת.

רגע בלתי נשכח: "ליוותי לידה של זוג שאיבד את אח של בן הזוג במלחמת חרבות ברזל. הייתה זו לידה טבעית, באווירה מרגשת ועמוקה.

החיבור שלי ליולדת היה מיידי, חם. גיסי, דוד מאיר ז"ל, לוחם בסיירת מטכ"ל, נהרג בבארי ב־7.10. לקראת סוף המשמרת, היא ביקשה ממני שאשאר איתה בלידה. אמרתי לה: "אנחנו אחוות משפחות שכולות. אני לא עוזבת." ואכן – עשר דקות לסוף המשמרת היא ילדה. חזרתי מהלידה הזו עם לב מלא – באופטימיות, באמונה, בתקווה".

מה מספק אותי בעבודה שלי?: "כמעט הכל. להיות שם עבור נשים ברגעים הכי משמעותיים של חייהן – לחייך, להכיל, לתמוך, ולעזור להביא חיים לעולם – זו זכות ענקית. ובתוך הרוך הזה – גם להיות שם ברגעים הדחופים, לזהות מצבי חירום, לתעדף, לפעול. זה סיפוק שאין שני לו".

מה עושה אח/ות למצוינים?: "היכולת לראות כל אדם באמת. פשוט להיות שם עבורו, באמפתיה, בחמלה, ללא משוא פנים ובאהבה. ככה יוצרים חברה שלמה ובריאה יותר".

מטופלות שנשארו איתי בלב: "נשים בלידה שיודעות לשחרר שליטה, לשנות תוכנית, ולהיות שמחות – גם כשזה לא בדיוק מה שדמיינו. הן מלמדות אותי שיעור בכל פעם מחדש".

על מקצועיות ואנושיות: "אנחנו מחלקות טיפול – אבל גם חום, יד תומכת, חיוך. וכשזה בא ביחד – זה סוד הקסם. רגעים לאחר הלידה, כשהיולדת/ אמא של היולדת מחבקת אותי – אלו רגעים שנחרטים. זה לא רק תודה – זו אנרגיה שממלאת אותך מחדש".

על הקשר עם הקולגות: "זה קשר שלא דומה לשום דבר אחר. חברות הכי טובות, שותפות לדרך. אנחנו ביחד – בייעוצים, ברגעים הקשים והמרגשים, ובחיים עצמם. בחדר לידה יש לנו צוות מדהים – זו מתנה אמיתית".

עצה שקיבלתי ונשארה איתי: "ללמוד מטעויות. לעבוד לפי נהלים –הם חשובים ומגנים גם עלינו. ולזכור: תמיד יש לאן להתקדם, להשתפר, לגדול".

המסר שלי: "תחייכו. תהיו טובים. אל תיתקעו על קטנות. תישארו גמישים. ותהנו – כי יש לנו את העבודה הכי יפה בעולם".

שנים של אֲחָיוּת מהנשמה: נירית גרינברג- אחות במחלקה האורולוגית, 

28 שנים במרכז הרפואי העמק, מהן 20 במחלקה פנימית ו-8 במחלקה האורולוגית. בוגרת בית הספר לאחיות של העמק – "התחלתי את הדרך בבית, ונשארתי בו מאז".

איך נראה היום שלך? "אחיות ואחים למעשה מנהלים את הטיפול בחולים 24/7. אני מקבלת את המטופלים, מציגה את עצמי, מכינה אותם לניתוחים, מפיגה חששות. מסבירה להם ולמשפחות בדיוק מה עומד לקרות. אחות בעיניי היא לא רק מנהלת טיפול – היא קודם כל גשר אנושי. מישהי שרואה את האדם מאחורי התיק הרפואי."

עבור נירית, יצירת הקשר האישי היא לב האֲחָיוּת: "ברגע שיש אמון – הכול משתנה. המטופל מרגיש שהוא בידיים טובות, המשפחה רגועה, והצוות כולו פועל בהרמוניה. כשאנחנו מדברים בגובה העיניים – אנחנו באמת מגיעים ללב של האנשים."

מהי מצוינות בעיניך? "להיות הקול של המטופל, לראות אותו, להקשיב לו, לדבר בשבילו. להבין מה הוא צריך כשהוא משתחרר – ולחבר אותו לאנשים הנכונים. אנחנו לא רק אחים ואחיות – אנחנו המתווכים של הריפוי."

האם היית בוחרת במקצוע אחר? "אם לא הייתי אחות – כנראה שגם אז הייתי אחות", היא אומרת בחיוך. "ידעתי מגיל צעיר שזה הייעוד שלי."

האתגרים – לא נעלמים: "אני מתמודדת דרך שיחות עם המשפחה, חברות, טיולים, ספר טוב – כדי לחדש את הנפש. אבל תמיד, תמיד – אני רוצה להיות ליד המטופלים. שם הלב שלי.

נירית מספרת בגאווה על האווירה בצוות: "במחלקה האורולוגית הצוות מגובש, איכותי, רגיש, שנותן מעצמו עד הסוף. אנחנו מקבלים משובים נהדרים מהמטופלים– ולא פחות חשוב, יש בינינו אווירה טובה, אמתית".

על בית החולים היא מספרת: "העמק הוא הבית. אני זוכרת את בית החולים כשהיה קטן וצנוע – היום הוא פורח, מתפתח, מצטיין. אבל מה שלא השתנה – זה הלב. זה המשפחתיות. אם אני צריכה עזרה – תמיד אמצא אותה, עם חיוך. יש פה רוח של ביחד."

במשך שנים, זה לא רק טיפול זאת דרך חיים משותפת: נילי כהן, אחות אחראית מרפאת אנדוקרינולוגיה וסוכרת ילדים וסגנית אחות אחראית במרפאות החוץ

25 שנים במרכז הרפואי "העמק" – "התחלתי בקהילה, אבל הלב משך לבית החולים". בין המטולוגיה, דיאליזה ואונקולוגיה – מצאה נילי את ליבה במרפאת אנדוקרינולוגיה וסוכרת ילדים, אחת המרפאות המוערכות בישראל. מאז 2003 היא מלווה מאות ילדים והוריהם – לאורך כל הדרך: מהאבחון, דרך ההתמודדות ועד העצמאות.

"ילד חולה הוא עדיין ילד. וכאשר הוא מרגיש טוב – הוא חוזר להיות שוב ילד, עם שמחה, עם אנרגיה. זו המטרה שלי – שירגישו כמו ילדים רגילים, לצד הסוכרת".

המרפאה פועלת כצוות רב־מקצועי – רופאים, אחיות, דיאטניות, פסיכולוגית, עובדות סוציאליות – עם ראייה הוליסטית של הילד והמשפחה. נילי גם מדריכה סייעות לילדים, ושומרת על קשר עם מחלקות החינוך בקהילה.

מה עושה אחות למצוינת? "שילוב של מקצועיות ורגש. אין דרך אחרת. אנחנו מלוות ילדים שנים – רואות אותם גדלים, מתגייסים, מתחתנים, חוזרים לבקר עם ילדהים – זה לא רק טיפול, זו דרך חיים משותפת."

אחד ההישגים הבולטים של המרפאה – שילוב הטכנולוגיה המתקדמת: "משאבות חכמות משולבות סנסור שמחקות את פעולת הלבלב, מתאימות מינונים, ומאפשרות לילדים לחיות חיים רגילים ככל האפשר. אנחנו עומדות בקצב ההתפתחות, משתתפות במחקרים – ומביאות את הקדמה הכי רחוקה – לילדים הכי קרובים ללב".

איך מתמודדים עם רגעים מאתגרים? "כולנו צוות תומך. יש אצלנו גם סדנאות של ריפוי באמנות ומלאכת יד. הכול כדי לשמור על שגרה מיטיבה שתאפשר לנו להמשיך לתת מעצמנו".

מעל לכל – מרפאת אנדוקרינולוגיה וסוכרת ילדים היא משפחה: "מי שמגיע – לא רוצה לעזוב. יש חיבור אמיתי, אמון, הקשבה. תחושת שייכות שבלתי אפשרי להסביר."

על בית החולים: "העמק הוא הבית שלי. 25 שנים – ותחושת שייכות שאין כמותה. כולם מכירים את כולם, אווירה משפחתית, אמיתית. אני לא מדמיינת את עצמי בבית חולים אחר".

אם לא היית אחות?: "אם לא הייתי אחות – אולי הייתי עובדת סוציאלית. אבל אני יודעת בוודאות – שהייתי עושה את כל הדרך הזו שוב. בדיוק כפי שהיא."

100 שנים של אֲחָיוּת מהנשמה: הכירו את יורי סבצ'קין, אח במחלקה האורתופדית

יורי עשה עלייה מאוקראינה ב-2014 עם תכנית "בית ראשון במולדת" – ונחת היישר בעמק, "אני מרגיש פה בבית". "עשיתי הסבה לסיעוד והתחלתי בחדרי הניתוח, אך הבנתי שמה שאני באמת מחפש זה מגע ישיר עם מטופלים, ואז עברתי למחלקה האורתופדית – ומצאתי את המקום שלי.

אנחנו נמצאים בלב העשייה, מנהלים את הטיפול בחולים, ומהווים ציר מרכזי בין כל שותפי הטיפול והסמכויות שלנו הן מאוד נרחבות. אנחנו פוגשים אנשים אחרי טראומות מורכבות ולכן אנחנו צריכים להיות עם ידע קליני נרחב ולצד זה להיות עם הרבה מאוד אמפתיה והכלה לכאבם של המטופלים".

על הצוות ובית החולים: "העבודה היא קבוצתית, אמפתית, ומדויקת- אנחנו מצילים חיים. מהיום הראשון – קיבלתי תמיכה מהנהלת האֲחָיוּת ומהצוות במחלקה האורתופדית, קיבלתי ליווי מקצועי ורגשי בלי הפסקה. האנשים שאני מטפל בהם – הם השכנים שלי, הקהילה שלי. מרגיש לי טבעי לתת להם מעצמי. ואני מקבל חזרה לא פחות".

עבור יורי, אין סיפוק גדול יותר מלהחזיר תקווה: "היה לנו מטופל צעיר שנפל מגובה, עבר ניתוחים, היה בטוח שחייו נגמרו. כל הצוות תמך, עודד, טיפל. והיום – הוא כבר עומד, הולך, חי. זה רגע שאני לוקח איתי להמשך."

איחול ליום האֲחָיוּת: "שנזכור תמיד – שזה לא רק אֲחָיוּת. זו שליחות. זה תקווה. זו חמלה. וזה הלב של "העמק"".