בעוד הטקסים הרשמיים עוסקים בלחיצות ידיים, ב”בדלתיים סגורות” עולה כי מזכרי ההבנה שנחתמו היום הם חלק ממהלך גיאו-פוליטי עמוק הרבה יותר. ישראל והודו בונות “ציר טכנולוגי” שנועד להוות משקל נגד להשתלטות הסינית על שווקי המזרח.

ההתמקדות ברחפנים אזרחיים ובלוויינים היא איתות ברור: ישראל מוכנה לחלוק עם הודו ידע רגיש שאינה חולקת עם מדינות אחרות. בתחום החקלאות, ההסכמים על “העברת ידע בטכנולוגיות גידול מתקדמות” הם למעשה הקמת תשתית שבה מומחים ישראלים יכשירו דור של אגרונומים הודים בשימוש בבינה מלאכותית לניהול יבולים.

 המספר “16” הוא סימבולי, אך הפרטים הקטנים הם שחשובים: הסכם הדישון וההשקיה (Fertigation) לבדו עשוי להזרים מיליארדי דולרים לתעשייה הישראלית בעשור הקרוב. נתניהו ומודי מבינים שהקשר הביטחוני הוא העוגן, אך הקשר הכלכלי-אזרחי הוא ה”דבק” שישאיר את המדינות מחוברות לטווח ארוך. המשפט של נתניהו על “ציביליזציות עתיקות” נועד לגעת בנפשו של מודי, שרואה בטכנולוגיה כלי להחזרת הודו למעמדה כמעצמה עולמית.