"ניצחתי את השבי, אכלתי אותו בלי מלח", סיכם עומר ונקרט שורד השבי, את התלאות שעבר במנהרות בעזה, בראיון שהעניק לאלמוג בוקר ושודר אמש בערוץ 12. בלי מלח, אבל עם סבל על-אנושי מתמשך לאורך 505 ימים בהם לא ראה אור יום, וכמעט 200 ימים בהם שהה בצינוק מטר על מטר, באורך ורוחב של זרועו, כפי שהדגים בראיון ועם בור באדמה שבו הוא חשב שהמחבלים עומדים לקברו, והתברר שהיה מיועד לעשות בו את צרכיו.
"עומר מספר את סיפורו בלי פילטרים ובלי מעצורים וזוכר דקה אחרי דקה", אומר אלמוג בוקר. בלי פילטרים עד כדי כך, שבכנות גמורה ובלי לחוש כל מבוכה הוא מתאר איך השתין מפחד כאשר ראה מחבלים מתקרבים אליו וידע שהוא עומד להיחטף. תיעוד כל כך אנושי של מי שלא מנסה לשחק אותה גיבור, ודווקא בגלל אותה כנות אנושית, מצטייר כגיבור-על שגייס את כל כוחותיו הנפשיים, והגופניים על מנת לשרוד כנגד כל הסיכויים.
מה שהכי חשוב היה לו, לשמור על כבודו העצמי, לא להשפיל מבט בפני המרצחים ולא להתחנן על חייו. גיבור, שלמרות גילו הצעיר ידע לעשות לעצמו אוטוסוגסטיה אינטליגנטית ושכלתנית, שאין לו ברירה אלא להסתכל למציאות בפנים כחטוף בשבי אכזרי שייתכן ולא ישתחרר ממנו לעולם, ולאמץ אסטרטגיה הישרדותית, ואני תוהה, מאין שאב את הכוחות המנטליים האלה, במצב של תשישות גופנית וכאבי תופת, מעינויים ומכות שהחטיפו לו בכל פעם שעסקה התפוצצה או נהרגו בכירי חמאס ובני משפחותיהם וקצפם יצא על עומר.
