הבוקר (ראשון) קמה ישראל ליום חדש – אזעקות, טילים, פגיעות, אך גם תחושת הקלה מסוימת: אחרי שנים של איומים, הפצצות, הערכות מצב והדלפות – המאבק הישיר בין ישראל לאיראן הפך למציאות. המתקפה האמריקנית על מתקני הגרעין בפורדו, נתנז ואיספהאן, בצירוף לתקיפות ישראליות ממוקדות, סימנה שינוי דרמטי במשוואה האזורית.
מהלך היסטורי? כן.
מהלך מוצדק? בהחלט.
אבל חשוב להבין: ניצחון צבאי אינו בהכרח ניצחון מדיני.
שני מסלולים, רק אחד פעיל
נכון לעכשיו, מתנהלים במקביל שני ערוצים:
הערוץ הצבאי – שבו ישראל וארה"ב פועלות כדי להסיר את איום הגרעין והטילים.
הערוץ הדיפלומטי – שאמור להגיע אחר כך, אבל בינתיים… לא קיים.
הטעות הגדולה של המערב היא ההנחה שהשני יקרה מעצמו – שברגע שהכוח הונף, איראן תישבר ותחזור לשולחן המשא ומתן. אבל זו הנחת יסוד שלא מבינה את מנטליות המשטר האיראני, ולא את הפסיכולוגיה הפוליטית שפועלת באזור.
שלושה כוחות פסיכולוגיים שמסבירים למה זה לא יקרה (לפחות לא בקלות)
1. פרדוקס ההתנגדות ("Reactance"):
ככל שלוחצים חזק יותר – כך הצד השני נוטה להתנגד חזק יותר, גם אם זה נוגד את האינטרסים שלו.
המוח האנושי – ובוודאי מוחו של שלטון ריכוזי כמו איראן – מתנגד אינסטינקטיבית לאובדן שליטה.
ככל שארה"ב תנסה "לדחוף" את איראן לפינה – כך יתחזק הרפלקס לבעוט חזרה.
2. צורך לשמור על כבוד:
במזרח התיכון, כבוד הוא לא ערך סימבולי – הוא כלי הישרדות פוליטי.
מנהיגים צריכים להציג כל פשרה כהחלטה עצמאית, לא ככניעה.
אם המשטר האיראני ייתפס כמי שנכנע להפצצות – הוא מסכן את הלגיטימציה שלו מבפנים.
3. אשליית השליטה:
כשמנהיג מרגיש שהוא מאבד שליטה בעקבות תקיפות, הוא יאחז חזק יותר במה שנותר בשליטתו – גם אם זה גורם לו להמשיך להילחם נגד ההיגיון.
זו תגובה אוטומטית של מוח שמנסה להשיב לעצמו תחושת כוח.
בשורה התחתונה:
הפעולה הצבאית מוצדקת – אבל חייבת להיות מגובה באסטרטגיה מדינית אמיתית.
אם המערב לא יבין את הלך הרוח בטהראן, הוא עשוי לגלות שהפצצות לא הביאו להסדרה – אלא להתבצרות.
הבעיה היא לא שאין דלת. הבעיה היא שאף אחד לא בונה אותה – ומצפה שהיא תיפתח לבד.
