ב”בדלתיים סגורות” ניתן לפרש את הודעת האבל של חיזבאללה לא כהצהרת כוח, אלא כביטוי של מבוכה עמוקה. חמינאי היה עבור חיזבאללה הרבה יותר מבעל ברית; הוא היה מקור הסמכות הדתי והכלכלי המוחלט. מותו, בדיוק כשישראל וארה”ב מגבירות את הלחץ הצבאי (‘שאגת הארי’ ו’זעם אפי’), משאיר את חיזבאללה חשוף מתמיד.
ההחלטה שלא להכריז על מלחמה בנאום האבל נובעת משתי סיבות מרכזיות: הראשונה היא אי-הוודאות לגבי המשך זרם המימון והנשק מטהרן בימי המעבר. השנייה היא ההבנה שכל תנועה לא נכונה כעת עלולה להוביל את ישראל לנצל את חולשת ה”ראש” (איראן) כדי לערוף את ה”זרוע” (לבנון). נסראללה בוחר בטקטיקה של “ללכת עם ולהרגיש בלי” – להפגין נאמנות אידיאולוגית מבלי לשלם עליה מחיר מבצעי כבד.
יש כאן רגע היסטורי של חולשה בציר השיעי. השתיקה המבצעית של חיזבאללה היא ההוכחה הטובה ביותר לכך שהארגון חושש מהבאות. בעוד שבעבר כל זעזוע באיראן לווה באיומים בהשמדת תל אביב, הפעם הטון הוא מאופק ומתגונן. עבור מערכת הביטחון הישראלית, זהו חלון הזדמנויות אסטרטגי להגברת הלחץ, בזמן שחיזבאללה מנסה להבין מי נגד מי בתוך המסדרונות בטהרן.
