החטוף עומר ונקרט ששוחררו במסגרת העסקה מול חמאס, סיפר היום (שלישי) בפעם הראשונה מה עבר עליו בימי השבי הארוכים, על רגעי החטיפה שהגיעו ביוזמתו ועל כך שלא הסכים להיות מושפל מול המחבלים. את הראיון המלא הוא העניק לערוץ 12.
"בשש וחצי, כשהתחילו הצבע האדום וכל ירי הטילים, נכנסנו למיגונית ברעים ואז קלטנו שיש חדירת מחבלים", אומר ונקרט. הוא משחזר את הפיצוצים הרבים שהתרחשו במיגונית את הפחד מלהישרף בחיים ומחליט לצאת החוצה "התחלתי לצעוק לאנשים, 'תנו לי לצאת, תנו לצאת, אני מעדיף שיירו בי, אני מעדיף שיירו בי'".
הוא מספר כי ההגעה לעזה היתה קשה, מאות אנשים, אזרחים וילדים היו סביבו וצילמו אותו. כשהורד למנהרה בעזה, הוא היה בטוח כי הוא החטוף היחיד שם, עד שהוא החל לשמוע דיבורים בעברית.
"פתאום עוברים שניים במנהרה ופשוט גומרים אותך במכות עם כל מה שהם יכולים, אם זה שהם דופקים את הקנה על הרגליים, פיצוצים לפנים ובעיטות לכל מקום… בכל אגרוף אתה מאבד הכרה, והשני מעיר אותך. בשליש אתה מאבד הכרה, והרביעי מעיר אותך, בחמישי אתה מאבד הכרה, והשישי מעיר אותך" מספר עומר.
"ישנים על חול, אני וליאם התכסינו בניילון עד היום ה-50 בערך. מדי פעם נכבה האור מתחת לאדמה. כשנכבה האור מתחת לאדמה זה חושך טוטלי, מפחיד מאוד. אתה אוכל מאוד מעט בהתחלה. רוב הזמן אוכל מאוד מעט. בבוקר שלושה תמרים, בערב איזו חצי פיתה.
יש לך חצי ליטר מים לשני אנשים לכל היום, ל-24 שעות, לאט-לאט זה טיפה יותר עלה כי התאילנדים בחרו לדבר, אמרו 'אנחנו מבקשים עוד אוכל' ואני הייתי במוד הישרדותי של שבי, אמרתי שזה המצב, זה האוכל שלי, ועם זה אני מתמודד. אני לא הייתי מוכן להוריד את עצמי. לא הייתי מוכן להגיד להם זה לא מספיק, לא רוצה לראות להם את החולשה".
עומר מספר בכאב על רגעי ההשפלה הקשים שחווה: "הכו אותי באותה התקופה. ירקו עליי. הייתי מאוד חלש פיזית אז תיזזו אותי קצת. השפלות. 'תעשה עכשיו 150-200 שכיבות סמיכה', אחרי זה אומרים לך לעשות 100 סקווטים, ובתוך כדי, זה זורק עליך בלוק של גבינה לתוך הפרצוף, ואז יורק עליך, ודברים בסגנון הזה.
היו לפעמים באים עם ריסוס למזיקים. אז להגיע עם ריסוס כזה, ופשוט להגיד לך ללכת לסוף החדר, להשפריץ עליך לפנים, לגוף, על הכלים שלך, על מברשת השיניים".
לסיום, ונקרט סיפר על יום השחרור: "מתחילים להתארגן אבל לא ישנתי דקה. מתחילים להוביל אותנו החוצה. אחרי שפתחו את דלת ההדף האחרונה, שזה מה שנקרא שאתה בדרך לפיר שמוציא אותך ואתה מתחיל לשמוע את הבחוץ, עוצרים אותנו רגע, עמדנו שם, מחזיקים ידיים בעיניים מכוסות. אני חושב שאו עומר או אליה התחילו לזמר את שיר למעלות. ומצאנו את עצמנו, ובעצם שלושתנו, שרים את שיר למעלות, בווליום גבוה, מהלב, אמיתי".
