לירי אלבג, בת 19 בלבד, נחטפה בבוקר ה-7 באוקטובר ממוצב נחל עוז – יומיים אחרי שהחלה את תפקידה כתצפיתנית. יחד עם עוד חמש תצפיתניות, היא הועברה לעזה בשבי חמאס, שם עברה 477 ימים קשים של חוסר ודאות, עינויים והשפלה. משפחתה ניהלה מאבק עיקש לשחרורה, כשבמהלך התקופה פורסמו סרטונים קשים מהשבי, בהם לירי נראית מפוחדת ומתחננת על חייה – סרטונים שקרעו את לב המשפחה והציבור בישראל.
החטיפה של לירי לא הייתה רק טרגדיה אישית – היא הפכה לסמל של כאב לאומי, של מאבק בלתי פוסק ושל תקווה. אחיותיה ביקרו במוצב ממנו נחטפה, ישבו במקום בו חיכתה להצלה, והבטיחו: "הסוף של לירי יהיה טוב". בסופו של דבר, אחרי חודשים ארוכים של לחץ ציבורי ופעילות דיפלומטית, לירי שוחררה וחזרה לישראל.
החזרה לשגרה לא הייתה פשוטה. לירי עברה תהליך שיקום ארוך, התמודדה עם פוסט טראומה ועם זיכרונות קשים מהשבי. למרות הכול, היא בחרה לחזור לצה"ל – הפעם לא כתצפיתנית, אלא לתפקיד משמעותי אחר, כשהיא נחושה לתרום למדינה ולהמשיך בדרך של שליחות.
אביה סיפר בראיון לרשת ב: "תמכנו בה בהחלטה, לא הייתה מחלוקת במשפחה. אנחנו גאים בה מאוד, גם כשקשה לנו בעצמנו. היא לא מפחדת מכלום, תעשה תפקיד משמעותי"
בנוסף אביה גילה כי תצפיתנית נוספת שהייתה בשבי צפויה גם היא לחזור לשירות בצה"ל, אך נמנע מלחשוף את שמה.
הסיפור של לירי הוא הרבה מעבר לסיפור אישי – הוא סמל לכוח הרצון, לאומץ ולרוח הישראלית שמסרבת להישבר. גם היום, כשהיא חוזרת לשרת בצה"ל, היא ממשיכה להילחם – לא רק למען עצמה, אלא גם למען כל החטופים שעדיין לא שבו, ולמען מדינה שלמה שמחפשת תקווה.
