המתקפה האווירית של ישראל נגד איראן ביוני השנה הייתה המתקפה האווירית המורכבת והמוצלחת ביותר מאז מלחמת העולם השנייה. היא שיתקה את חיל האוויר ומערכות ההגנה של איראן, וסללה את הדרך להפצצה ללא הפרעה של ארצות הברית את שלושת מתקני הגרעין המרכזיים באיראן. זו רק אחת הדוגמאות לתרומה הפרו־אקטיבית של ישראל לביטחון ארצות הברית.

מבצעים נוספים כאלה היו השמדת הכורים הגרעיניים בעיראק (1981) ובסוריה (2007), שחסכו מהעולם השלכות קטסטרופליות של מלחמת מפרץ גרעינית (1991) ומלחמת אזרחים סורית גרעינית (2011 עד היום), השמדת סוללות טילי קרקע־אוויר של צבא סוריה בבקעת הלבנון ב־1982, שהטתה את מאזן הכוחות הגלובלי לטובת ארצות הברית, הפעילות הצבאית ההרתעתית ב־1970 שהביאה לנסיגת הפלישה של סוריה הפרו־סובייטית לירדן הפרו־אמריקאית ועוד.

הביטחון הלאומי של בעלות הברית של ארצות הברית באירופה ובמזרח הרחוק תלוי במידה רבה בבסיסי צבא אמריקאיים המחייבים תקציב שנתי של כ־50 מיליארד דולר ופעילות של חיילים אמריקאים רבים.

ישראל אינה זקוקה לבסיסי צבא ולכוח אדם אמריקאיים על אדמתה (אלא למערכות לחימה). מאז 1967, עם השליטה על רכסי ההרים של רמת הגולן, ויהודה ושומרון, ישראל הפכה מצרכנית ביטחון ליצרנית ביטחון עבור ארצות הברית, ממעודדת מלחמה (עקב פגיעותה) למרתיעת מלחמה.

אירופה היא זירה לבסיסי צבא של ארצות הברית, אבל ישראל היא זירה לבסיסי מחקר ופיתוח של ענקיות טכנולוגיה מארצות הברית, הממנפים את כוח המוח הישראלי כדי לשמור על היתרון הטכנולוגי הגלובלי של ארצות הברית תוך הגדלת הייצוא והרחבת התעסוקה שלה.בניגוד לבעלות הברית האירופיות, ששיתוף הפעולה האסטרטגי שלהן עם ארצות הברית תלוי באידיאולוגיה (שמאל/ימין) של הממשלה ובדעת הקהל הפנימית – רוב מוחלט של הציבור והממסד הפוליטי בישראל הוא פרו־אמריקאי ללא תנאי, בלי קשר לזהות הפוליטית של הממשלה בישראל או הממשל בארצות הברית.