חרף הניסיון והאמצעים, נסיבות המוות של כל החללים החטופים לא יפוענחו במלואן. באבו כביר זיהו את כל חללי 7 באוקטובר, אך הזמן הרב שעבר ממות החטופים בעזה ותנאי אחזקתם מקשים לדעת מתי ואיך מתו. רופאים מסבירים כיצד ינסה המרכז לרפואה משפטית להתמודד עם הקשיים, ואילו דרכים עשויות לסייע באבחנה.
שבוע אחרי שארבעה ארונות מתים הוחזרו מעזה לישראל, התמונה הקשה משתחזרת ומתווה מחזה שצפוי להתרחש שוב ושוב אם יצלחו המגעים עם חמאס. "חטופים חללים", זה המונח שנתנו במשרדי הממשלה לאנשים המובאים בארונות, שרבים מהם נחטפו חיים, והוא אומץ ברוב כלי התקשורת. לפני שיובאו למנוחות הם יגיעו למרכז הלאומי לרפואה משפטית בתל אביב, לאבו כביר.
משרד הבריאות אוסר על אנשי המרכז להתראיין, גם בנושאים שאינם נוגעים ישירות לחטופים. גם המשטרה מונעת ראיונות עם אנשי זיהוי פלילי העוסקים בנושא, בנימוק שיש לשמור על כבוד המשפחות ועל פרטיותן. הצהרות מטעם המרכז ניתנות במשורה ומספקות מידע מועט על החטופים החללים: המנהל ד"ר חן קוגל אמר במוצאי השבת שעברה כי בבדיקת המרכז אין ראיה שבני משפחת ביבס נפגעו מהפצצה. דובר צה"ל הרחיב את הדברים ומסר כי "על פי הערכה של גורמי המקצוע, אריאל וכפיר ביבס נרצחו בידי מחבלים" וכי "בניגוד לשקרים של חמאס, הם לא נהרגו בתקיפה אווירית אלא נרצחו בדם קר".
החומר המודיעיני ששימש את צה"ל לביסוס הקביעות האלה אינו גלוי לציבור, אך קרב הגרסאות שבין חמאס לישראל על נסיבות המוות של שירי, אריאל וכפיר ביבס — ושל חטופים אחרים שטרם הושבו — מפנה זרקור על אתגרים שהעובדים באבו כביר נאלצים להתמודד איתם כעת. האתגרים האלה קשים במיוחד, משום שחלף זמן רב בין המוות לבדיקה; זירת הרצח אינה נגישה לחוקרים ולעיתים אינה ידועה; המיקום והאופן שבהם נשמרו הגופות אינם ידועים, ועוד פרטים חיוניים נותרים עלומים. לכן, בנוגע לקביעת סיבת המוות של חטופים, הציפייה לתשובה חד־משמעית בכל אחד מהמקרים אינה מציאותית.
המרכז לרפואה משפטית נדרש לשתי משימות: הראשונה — זיהוי, השנייה — ניסיון לפענח את מועד המוות ואת סיבת המוות. זיהוי הקורבנות מבוסס על עבודה מדעית ועל מיומנות באיסוף ראיות ובתיעודן, כולל טכנולוגיות מתקדמות שאפשרו למרכז לזהות את כל חללי 7 באוקטובר. לשם השוואה, במתקפה על מגדלי התאומים ב–2001, פיגוע הטרור הגדול בהיסטוריה, הצליחו הרשויות בארה"ב לזהות 1,680 מ–2,977 ההרוגים.
"עולם הזיהוי הוא מורכב", אומר פרופ' ארנון אפק, יו"ר המועצה הלאומית לרפואה משפטית ולפתולוגיה, דקאן בית הספר לרפואה באוניברסיטת רייכמן ומנהל מכון גרטנר בשיבא. "יש כמה רמות של זיהוי, וזה תלוי במצב הקורבן (כלומר במצב הגופני של הגופה, ע"א). אמצעי הזיהוי ה'קלאסיים' הם טביעות אצבעות או פרטי זיהוי שונים כמו בגדים, מסמכים או סימונים חיצוניים", מסביר אפק, שביקש להדגיש כי דבריו אינם מתייחסים למקרה ספציפי. "כשמדובר בקורבן של אירוע טרור, שאי אפשר לזהות לפי האמצעים הקלאסיים, יש אפשרות לזהותו לפי חלקים ששרידותם גבוהה, בעזרת צילומי שיניים או צילומי רנטגן, ולבסוף יש גם אפשרות לבדיקת דנ"א".
לדברי ד"ר אבי זלן, עד לאחרונה רופא בכיר באבו כביר, תהליך זיהוי הגופה ושיטת הזיהוי תלויים בעיקר במצבה. "כשהגופה שלמה אפשר להשתמש בטביעות אצבע. זה אמצעי יעיל מאוד מבחינת ודאות הזיהוי ומהירות התשובה, אבל הוא מתאים רק למי שטביעת האצבע שלו קיימת במאגרי המשטרה או צה"ל. אם הגופה השתמרה באופן סביר, מחפשים כל מיני סימנים כמו קעקועים, צלקות, ניתוח או מאפיינים ייחודיים, למשל אדם שחסרה לו אצבע".
גם זלן מדגיש את תרומתן של השיניים לזיהוי הגופות: "באופן מפתיע צילומי שיניים הם די נגישים, כי רובנו מטופלים אצל רופא שיניים ועברנו צילומי שיניים. שיניים שורדות כמעט הכול. כבר היו לנו במכון גופות שהוטבעו בחומצה, ושיניים זה הדבר היחיד שנשאר מהן". במקרה כזה נעשה הזיהוי בידי רופאי שיניים של מז"פ ושל יחידת המתנדבים במשטרה או אנתרופולוגים משפטיים, שמחפשים סימנים מזהים כמו סתימות, כתרים, מבנים וצורות השיניים, או מרווחים ייחודיים ביניהן. "זו יכולה להיות אינדיקציה טובה לזיהוי, אבל יש בה רמות שונות של ודאות — 'התאמה מלאה', 'התאמה חלקית', 'לא סותר' או 'לא מתיישב'", מוסיף זלן.
גם אמצעי דימות, כמו סי־טי ורנטגן, משמשים את הרופאים לזיהוי אם היו צילומים קודמים שאפשר להשוותם. שתלים, החלפת מפרקים או שינויים בעצמות — גם אלה יכולים להיות בסיס לזיהוי. כך גם הסינוסים באף, שהמבנה שלהם ייחודי לכל אדם. ואולם בדיקת דנ"א חזקה מכל אלה: חולשותיה הן הצורך בדגימת דנ"א להשוואה (מבני משפחה, מחפצי הקורבן או מדגימות קודמות, למשל בדיקות דם) והזמן הרב שהיא דורשת — שש עד שמונה שעות כשהפקת הדנ"א מהקורבן קלה למדי וכשיש דגימה להשוואה. במקרים נדירים יותר, למשל אם הקורבן עבר השתלת מח עצם, לא תימצא התאמה.
האנתרופולוגיה המשפטית נועדה לסייע בזיהוי מאתגר, בעיקר כשלא נותרו רקמות לבדיקה — למשל בשל שרפה, ריקבון מתקדם או שרידים שהתגלו לאחר זמן רב. בחינת השלד והעצמות מאפשרת להעריך גיל, מין וגובה של הקורבן, ולאבחן טראומה גופנית ומחלות. לדברי זלן, "אחד היתרונות של האנתרופולוגיה המשפטית הוא בזיהוי ובהערכת גיל של ילדים או צעירים, שאצלם העצמות עוד בשלבי התפתחות ושינויי גדילה, לעומת מבוגרים שאצלם הערכת טווח הגיל באמצעות עצמות רחבה מאוד. במקרי מוות של משפחות שלמות, עם ילדים בגילים שונים, זה אמצעי שמאפשר להבדיל בין הילדים".
עבודת הבילוש של חקר מקרי המוות יכולה להרחיק גם למחוזות נוספים, בהם אנטומולוגיה פורנזית המסייעת להעריך את מועד המוות על סמך החרקים והזחלים שהתפתחו בגופה. בשיטה זו, שהיא עתיקת יומין, אינה נכללת במאגר האמצעים הקבוע של הרכז לרפואה משפטית. עם זאת, בעבר נעשה בה שימוש במקרים בודדים שבהם הסתייעו גורמי החקירה במומחי המעבדה לאנטומולוגיה של משרד הבריאות.
במרכז לרפואה משפטית ישנם כל האמצעים לזיהוי הקורבנות בוודאות ובמהירות יחסית, אבל האתגר הגדול יותר הוא להעריך את מועד המוות וסיבתו. האתגר גובר כשהנעלמים רבים ומידע רב חסר. "באופן כללי, בוודאי במקרים שבהם חלף זמן רב מהמוות עד הזיהוי, מוסיפים הסתייגויות בחוות הדעת של המרכז", אומר זלן. "לאחר המוות מתחילים להתרחש שינויים בגופה ומתחיל ריקבון.
