מה שהחל באמצע שנות ה־90 כהחלטה “טכנית” של בני זוג, עולים חדשים מחבר המדינות, שרק רצו להמשיך וליהנות מהטבות ממשרד השיכון, התדרדר כמעט שלושים שנה לאחר מכן למאבק משפטי חריף, הקלטות סתר, סכסוך משפחתי רב משתתפים, ופסק דין שמטלטל את כל מי שסבור שאפשר לסמוך בעיניים עצומות על ילדי המשפחה בענייני נדל”ן.
הדירה מושא המריבה המשפחתית, הממוקמת בלב שכונת ‘כרם התימנים’ בתל אביב, נרכשה בשנת 1996 בסכום של כ־92 אלף דולר, על ידי בני זוג, עולים חדשים מטג’יקיסטן. ההורים רכשו את הדירה מכספם, אך רשמו אותה על שם בתם הבגירה, בהסכמתה, במטרה להמשיך וליהנות מהטבות לעולים חדשים, כמי שאין בבעלותם דירה.
לאורך השנים התגוררו בני הזוג בדירה, וגם לאחר פטירת אבי המשפחה, המשיכה האם להתגורר בה ולנהל בה את חייה. הבת, שעל שמה נרשמה הדירה, לא השמיעה לאורך השנים כל טענה לבעלות עליה, ולא ניסתה לעשות בה שימוש.
הכול השתנה כשמלאו לאם 86 שנה, והיא אושפזה בבית החולים עקב התדרדרות בריאותית. לדברי בני המשפחה, מרגע זה חל מפנה חד בהתנהלות אחותם, וזו החלה לפעול כאילו הדירה שייכת לה בלבד. לדבריהם, משהסתיים אשפוז האם, מנעה ממנה אחותם לשוב לביתה, והיא נאלצה להשתכן בביתו של אחד מהבנים. בנוסף, סירבה הבת, כך נטען, למסור לאמה את המפתחות לביתה, וסביב התנהלותה זו, פרץ משבר משפחתי עז ואמוציונלי.
הקלטת הסתר
על רקע החרפת הסכסוך המשפחתי סביב הדירה, התקיימו בין האם לבתה מספר רב של שיחות טעונות, שעסקו בבעלות על הדירה. באותה תקופה נהג אחד הנכדים, בנו של אחד מאחיה של הנתבעת, לבקר את סבתו, וכשהאזין לשיחות הסוערות, החליט להקליט כמה מהן בסתר בטלפון הנייד.
השיחות, שהתנהלו לסירוגין ברוסית, בוכרית ולעיתים בעברית, חשפו עימות חריף וישיר בין האם לבתה. באחת השיחות הטיחה האם בבתה כי הדירה הייתה שלה “מהיום הראשון”, והבהירה לה כי רישום הדירה על שמה נעשה מתוך אמון ומתוך צורך טכני בלבד, ולא כביטוי להעברת בעלות אמיתית.
בשיחה אחרת נשמעת הבת עצמה אומרת דברים שלטענת אחיה מהווים הודאה של ממש, ולפיהם הדירה אינה שלה, כי היא רק “נתנה את השם”, וכי בפועל, הדירה נרכשה על ידי ההורים.
באחד הקטעים החריפים ביותר נשמעת האם מאיימת על בתה כי תפנה לעורך דין שידאג לסלק אותה מהדירה – אמירה שקיבלה בהמשך משמעות אירונית במיוחד לנוכח פעולותיה של הבת
בשלב מסוים ניסתה הבת לקדם מינוי אפוטרופוס לאמה הקשישה, בטענה שמצבה הקוגניטיבי אינו מאפשר לה לנהל את ענייניה. הבקשה נבדקה על ידי רשויות הרווחה ומומחה רפואי, פעמיים. הגורמים המקצועיים קבעו כי האם צלולה לחלוטין, כשירה, ואינה זקוקה לאפוטרופוס, וההליך אותו פתחה הבת נסגר.
לאחר שהתברר להם כי הבת רצינית ולא תוותר על טענתה לבעלות מלאה על הדירה, החליטו האם הקשישה וילדיה לפנות לבית המשפט.
הם שכרו את שירותיו של עורך הדין אברהם קורחוב, העוסק בדיני משפחה ובסכסוכים משפטיים סביב נכסים וחברות משפחתיות, אשר הגיש בשמם תביעה לבית המשפט לענייני משפחה בתל-אביב.
במסגרת התביעה התבקש בית המשפט להוציא פסק דין הצהרתי שלפיו מחצית מזכויות הבעלות בדירה שייכות לאם הקשישה, ואילו המחצית השנייה שייכת ליורשי האב המנוח, כלומר לאם ולארבעת ילדיו, וזאת בחלקים שווים, לרבות אותה בת שעל שמה נרשמה הדירה, וזאת חרף רישומה של הדירה כנמצאת בבעלות מלאה של הבת.
לחיזוק הטענות, הגיש עו”ד קורחוב ארבע הקלטות של שיחות שנערכו בין האם הקשישה לבתה, עם תמלול משפטי מקצועי בעברית של הדברים.
הבת: האזנת סתר פסולה
הבת התנגדה להצגת ההקלטות בבית המשפט, בטענה כי מדובר בהאזנת סתר אסורה, שבוצעה על ידי נכד המעורב בסכסוך. לטענתה, מדובר בהקלטות מגמתיות, חלקיות, שנועדו להפליל אותה ולחזק גרסה שקרית של שאר בני המשפחה
אלא ששופטת בית המשפט למשפחה ענת הלר-כריש קיבלה את טענותיו של עו”ד קורחוב, דחתה את טענות הבת, וקבעה כי מדובר בהקלטות שנעשו על ידי אחד המשתתפים או מי מטעמו, וכי אין מדובר בהאזנת סתר אסורה על פי החוק. עוד קבעה השופטת, כי חרף טענות לפגמים בתמלול, הנתבעת לא הכחישה שקולה הוא זה שנשמע בהקלטות, ולא טענה שהדברים שנאמרו בהן לא נאמרו מפיה.
לצד ההקלטות, מתחה השופטת הלר-כריש ביקורת קשה על גרסאות הבת. בפסק דינה ציינה כי הנתבעת לא ידעה למסור פרטים בסיסיים על עסקת רכישת הדירה, פרטים כמו סכום הרכישה, אופן התשלום, מועד מסירת המפתחות ואפילו השנה המדויקת שבה נרכשה.
השופטת ציינה מאידך, כי בבעלות הבת ובעלה דירות נוספות, שאותן רכשה לפני רכישת דירת המחלוקת ולאחריה, ושלגביהן ידעה הנתבעת לפרט את הסכומים, המועדים ומקורות המימון. לדברי השופטת, מדובר בזיכרון סלקטיבי הפוגע בליבת גרסתה.
עוד נקבע כי הבת מסרה לאורך ההליך גרסאות סותרות באשר למניעי הרישום, לטיב ההסכמות עם ההורים ולנסיבות העסקה, באופן שפגע קשות במהימנותה.
עו״ד אברהם קורחוב, חקר את הבת שעות ארוכות על פרטי העסקה, מועדי הרכישה, מקורות המימון והתנהלותה לאורך השנים. במסגרת החקירה נדרשה הבת להתמודד שוב ושוב עם סתירות בין גרסאות שמסרה בהליכים שונים.
במהלך ההליך העיד גם עורך דין שטיפל בעסקת המכר והובא כעד מטעם הבת. אלא שלאחר חקירתו הנגדית, התברר כי עדותו אינה תומכת בגרסת הנתבעת, ומחזקת דווקא את טענות האם. מהעדות עלה כי תנאי העסקה סוכמו ישירות בין המוכר לבין המשפחה, וכי הבת הייתה הגורם החותם בלבד, ללא מעורבות ממשית בקביעת פרטי העסקה או בתשלום התמורה – נתונים שהתיישבו עם טענת התובעים שלפיה רישום הדירה על שמה נעשה מטעמי נאמנות בלבד.
ההכרעה: הדירה לא שייכת לבת – אלא להורים
אחד מקווי ההגנה המרכזיים בהם עשתה הבת שימוש היה טענה משפטית שלפיה אין לאפשר להורים ליהנות מסעד משפטי, שעה שלטענתם רישום הדירה על שמה נועד לאפשר להם לקבל הטבות מהמדינה כמי שאין בבעלותם נכס. הבת טענה כי מדובר למעשה במעשה מרמה כלפי הרשויות, וכי חל הכלל המשפטי שלפיו “מעילה בת עוולה לא תצמח זכות תביעה”.
השופטת דחתה טענה זו, וקבעה כי אף שהתנהלות ההורים לאורך השנים מעוררת אי־נוחות ואינה תקינה, אין להתעלם מכך שהבת הייתה שותפה מלאה למהלך, הייתה מודעת למטרתו ואף נהנתה ממנו. בנסיבות אלה קבעה השופטת כי קבלת עמדת הבת תוביל לתוצאה בלתי צודקת, שבמסגרתה תזכה הבת בנכס שאינו שייך לה, וכי גם במבחן תקנת הציבור אין מקום להכשיר תוצאה כזו.
בסיום פסק דינה קיבלה השופטת את טענת עו”ד קורחוב בדבר קיומה של נאמנות קונסטרוקטיבית- כלומר, למרות שאין מסמך נאמנות כלשהו שקובע שהרישום ע”ש הבת הוא רק בנאמנות עבור ההורים, הרי שבמקרה דנן הוכח כי הדירה נרכשה על ידי ההורים, וכי רישומה על שם הבת נעשה בנאמנות בלבד, לצורך שמירה על הטבות מהמדינה. נקבע כי זכויות הבעלות בדירה שייכות למחציתן לאם ולמחציתן ליורשי האב המנוח. הבת חויבה גם בתשלום הוצאות משפט ושכר טרחת עורך דין בסך 40 אלף שקל.
מעבר לפסק הדין הספציפי, הסכסוך עצמו מהווה תמרור אזהרה ברור: רישום נכסים על שם ילדים, גם מתוך אמון, גם למטרות “הגיוניות” של שמירת הטבות, או התחמקות ממס – עלול להתהפך ברבות השנים. כאשר האמון נסדק, מה שנראה פעם כמהלך משפחתי חכם, עלול להותיר הורים קשישים בלי קורת גג ובלי שליטה על רכושם.
פסק הדין הותר לפרסום ללא פרטים מזהים.
