אחרי יותר מ-40 שנה של גישוש באפלה, יעקב אלפסי נדרך. הכניסה של כוחות צה"ל לרצועת עזה בעקבות טבח 7 באוקטובר עוררה אצלו מחדש את התקווה הישנה למצוא קצה חוט שיוביל אל אחותו, שנעדרת מאז אוקטובר 1982. איילה אלפסי, אז בת 19, יצאה מביתה ביפו ומעולם לא שבה. אף גורם רשמי לא יודע לומר מה קרה לה מאז, או אפילו אם היא בין החיים.
אלפסי (55) הקדיש את חייו לפתרון התעלומה, אבל גם לאחר שהפך עולמות הצליח לאסוף רק פיסות של מידע לא מאומת. במשפחתו מאמינים שאיילה נרצחה זמן קצר לאחר שנעלמה, וכי גופתה קבורה בעזה; הפעם האחרונה שבה יצרה קשר עם משפחתה הייתה ב-1983, כשהתקשרה הביתה מאזור תחנת המשטרה בעיר עזה, בעת שישראל שלטה ברצועה.
"לפי התחקיר שעשיתי, אחותי קבורה בבית הקברות של דהנייה", אומר אלפסי השבוע בביתו בראשון לציון. "השליטה שצה"ל ביסס ברצועה בזמן המלחמה יצרה הזדמנות חד-פעמית לאתר את איילה ולסגור מעגל, אבל לא נעשה שום דבר ממשי בשטח. עכשיו המלחמה הסתיימה, הצבא יוצא מהרצועה, ואני אומר שיש ישראלית שנשכחה שם".
"אפשר לפחות לאתר את העצמות שלה ושיהיה לנו קבר להשתטח עליו. זה עכשיו או לעולם לא".
באמצע שנות ה-80, כשלוש שנים לאחר שנעלמה, סיפורה של איילה צף מחדש – הפעם בהקשר של רצח כפול אפוף מסתורין של שני ישראלים בברצלונה. מאז הגיעו לידי אחיה חתיכות נוספות של הפאזל, אבל מעולם לא התקבלה מהן תמונה שלמה. התיק נותר פתוח, ונדמה שאלפסי כבר פחות מחפש הסברים; אחרי 43 שנה הוא בעיקר מבקש מנוח לעצמו, ומנוחה לאחותו הגדולה.
הוריו של אלפסי עלו ארצה ממרוקו בשנות ה-60 והתמקמו בדירה קטנה בשדרות ירושלים ביפו. האב, ויקטור, עבד כפועל במה בתיאטרון בתל אביב ובשעות הערב כדייג. האם, חוה, הייתה עקרת בית. נולדו להם ארבעה ילדים.
על רקע קשיי פרנסה ומתיחות בבית נשלחו איילה ויעקב, בן הזקונים, לפנימיות. איילה הייתה בכיתה ו' כשהחלה ללמוד בפנימייה דתית באזור חדרה, שם אימצה אורח חיים אמוני – שמרה שבת, הקפידה על לבוש צנוע, התפללה. אבל זה לא באמת דבק בה, והיא חזרה הביתה ונרשמה לתיכון בתל אביב. את הלימודים שם לא סיימה, ובמשך תקופה קצרה ניסתה לחיות בקיבוץ. בסופו של דבר שבה ליפו, והכירה את הגבר ששינה את מסלול חייה.
קראו לו הישאם אל-כורדי, עבריין ערבי מקומי שיצא לו שם של סוחר סמים. במשפחתה ידעו שהם בזוגיות, אבל היו בטוחים שהוא יהודי תימני או עיראקי. "הישאם היה עומד איתנו בקידוש בקבלת שבת", מספר אלפסי. "הוא הציג את עצמו בשם שי, הסתובב עם כיפה על הראש ועשה איתנו חגים – ראש השנה, פסח. הוא הכיר את כל המנהגים של היהודים ודיבר עברית טובה מאוד. ההורים שלנו ואנחנו, האחים, לא חשבנו לרגע שהוא ערבי. איילה והישאם ביקרו אותי כמה פעמים בפנימייה, ולרגע לא עלה בדעתי שהוא לא יהודי".
כשהזוגיות התבססה סיפרה איילה לחוה ולוויקטור ששי לקח אותה לבקר את הוריו הקשישים בשכונת כרם התימנים בתל אביב. אלפסי אומר שוויקטור חשד כבר אז שמסתירים ממנו משהו. "בסוף אבא שלי עלה על זה שהישאם ערבי, ונהיה בלגן גדול מאוד בבית", הוא אומר.
איילה נשבעה להוריה שתנתק כל קשר עם אל-כורדי, אבל אז החלה להיעלם מהבית. "היו תקופות שלא ראינו אותה לשבוע, שבועיים, וידענו שהיא איתו", מספר אלפסי. "בדיעבד הבנתי שבתקופה הזאת הוא כפה עליה להשתמש בסמים קשים כדי שהיא תהיה תלותית ותישאר איתו".
שלוש שנים לאחר שבתה נעלמה סיפרה חוה אלפסי לעיתונאית "ידיעות אחרונות", נחמה דואק, שאיילה התנתקה בסופו של דבר מאל-כורדי רק לאחר שהוא ואחיו, אסיר בחופשה, אנסו אותה בדירה בחולון. "יום אחד הטלפון צלצל, הרמתי את השפופרת ושמעתי את איילה בוכה", סיפרה חוה. "היא צעקה 'אמא, בואי תצילי אותי, בואי תעזרי לי'". איילה הספיקה למסור את כתובת הדירה לפני שהשיחה נותקה.
חוה ובתה הבכורה, שולה, הגיעו לדירה בחולון ומצאו את איילה חבולה ופגועה. היא סיפרה להן שאל-כורדי כלא אותה בדירה והביא לשם את אחיו, מחמוד, שריצה מאסר עולם בגין רצח וקיבל חופשה ראשונה מהכלא לאחר שמונה שנים. איילה סיפרה שהשניים אנסו אותה מספר רב של פעמים. "מיד הבאתי את איילה הביתה וטיפלתי בה", סיפרה חוה באותו ריאיון. "התחננתי שתיגש למשטרה ותתלונן, אבל היא סירבה. היא פחדה מהישאם".
איילה נשארה בבית הוריה, מתקשה ללכת ולתפקד. "הישאם היה מתקשר ומציק לנו. ביקשתי ממנו שיעזוב את איילה, והוא הצטדק", סיפרה חוה בשעתו. "כשדיברתי על האונס הוא העמיד פני מופתע, אמר שהוא לא יודע על מה אני מדברת".
בשלב הזה, מספר אלפסי, אביו ניסה לקחת פיקוד: "הוא תכנן להטיס את איילה לקרובי משפחה בצרפת כדי להרחיק אותה מהישאם ומהסביבה שלו. במשך שבועיים היא לא יצאה מהבית בכלל, אבא עזר לה להוציא דרכון והכל היה מוכן לקראת הברחתה לצרפת".
ב-9 באוקטובר 1982, שבת בבוקר, אל-כורדי התקשר לבית משפחת אלפסי. הוא אמר לאיילה שבקרוב יגיע לאזור וביקש ממנה שתיתן לו את פנקס הטלפונים שלו ועוד מספר חפצים שנשארו אצלה. חוה התחננה בפני בתה שלא תרד אליו, שתישאר בבית, אבל איילה אמרה: "אני עולה מיד. רק אחזיר לו את הפנקס ואבהיר לו שאני לא רוצה שום קשר איתו".
במכנסי ג'ינס, חולצת טריקו ונעלי בית ירדה איילה לפגוש את אל-כורדי. כשחלפו דקות ארוכות והיא לא חזרה הביתה, חוה ובתה השנייה, שולה ז"ל, ירדו לחפש אותה. היא כבר לא הייתה שם. "חיפשנו את איילה בכל מקום, וזה היה כאילו האדמה פערה את פיה ובלעה אותה", סיפרה אז חוה. "אובדי עצות התקשרנו להורים של הישאם, והם אמרו לנו שגם הוא נעלם".
המשטרה פתחה בחקירה מקיפה כדי לאתר את איילה. כ-70 בני אדם – בהם עברייני סמים וחברים בארגוני פשע – נחקרו בחשד להיעלמות. אל-כורדי היה ונותר האדם היחיד שנחשד במעורבות ישירה בפרשה, אבל מעולם לא הוכח שהוא חטף את איילה או היה מעורב ברציחתה, אם אכן נרצחה.
ביוני 1983, בשעת בוקר בחג השבועות, הטלפון שוב צלצל בבית משפחת אלפסי. חוה הרימה את השפופרת, ולראשונה אחרי שמונה חודשים שמעה את קולה של איילה. "אמא, אני בעזה. בטלפון ציבורי. בואו מהר לפני שהם יבואו", הספיקה לומר בבכי לפני שהשיחה נותקה. זו הייתה הפעם האחרונה שבה יצרה קשר עם משפחתה.
ויקטור וחוה התייצבו מיד בתחנת המשטרה ביפו וסיפרו על השיחה. אחד החוקרים הציע להם ליצור קשר דחוף עם תחנת משטרת עזה, ולנסוע לשם. "אבא שלי יצא עם חבר טוב והגיע למקום שממנו איילה הייתה אמורה להתקשר, טלפון ציבורי ליד המשטרה. היא כבר לא הייתה שם", מספר אלפסי. "אבא נתקל בקבוצה של חיילים, הראה להם תמונה של איילה, והם אמרו שראו כשעה קודם לכן צעירה בעלת מראה דומה שעלתה עם גבר למרצדס והם נסעו משם. למה איילה לא נכנסה לתחנת המשטרה? אין לי מושג. אולי היא פחדה שהישאם והאנשים שלו יפגעו בה אם תתלונן נגדם".
החיילים לא ידעו לומר לוויקטור לאן נסעה המרצדס המדוברת. הוא המשיך בחיפושים בסביבה בסיוע שוטרי תחנת עזה, ובסופו של דבר חזר הביתה בידיים ריקות. "אבא חזר מאוכזב מאוד, ומאז לא שמענו יותר שום דבר ממשי על מקום הימצאה של איילה", אומר אלפסי. "מכאן והלאה חיינו בשיברון לב".
דווקא כשהעקבות נעלמו, אלפסי נרתם לפתרון התעלומה. הוא הפסיק להגיע לבית הספר והחל להתחבר עם עבריינים מיפו שהיו עשויים לדעת משהו או לסייע; בני משפחה אחרים פנו תחילה לחוקרים פרטיים ובמרוצת הזמן גם למגדת עתידות, לקוראות בקפה ובקלפים ולרבנים מוכרים. שום דבר לא עזר.
"באותן שנים ראשונות יצרתי קשרים עם סוחרי סמים ביפו ועם עבריינים מעזה כדי להגיע לכל מי שהיה בסביבה של הישאם אל כורדי, כי לי היה ברור שהוא הפתרון לכל התעלומה", מספר אלפסי. "אפילו התחלתי לבצע פשעים קטנים כמו פריצות, פה ושם להיכנס לקטטות רחוב, כדי להיעצר ולהתערבב עם עבריינים שיוכלו לעזור לי להשיג מידע על איילה. הגעתי לפועלי בניין עזתים שעבדו בישראל ושאלתי אותם על הישאם, עשיתי בעצמי עבודות צבע ושיפוצים בבתים ושכרתי עובדים מעזה כדי לדלות מהם מידע. למדתי מהם ערבית, אבל הם לא קידמו את החקירה".
באוקטובר 1985 דיווחו הכותרות הראשיות בישראל על רצח שני ימאים ישראלים בברצלונה. השניים שירתו באונייה "צים קליפורניה" שעגנה בעיר, ירדו לחוף והצטרפו לקבוצת אנשים שהיו למעשה מחבלים. הם נחטפו, עברו עינויים ונרצחו.
המשטרה בספרד גילתה שהדירה שבה נרצחו הימאים נשכרה בידי גבר ירדני, שהשכיר את הדירה לירדני אחר. נמצאו גם ראיות למעורבותו של אדם שלישי. ימים לאחר הרצח דווח בעיתון הספרדי "אל פאיס" כי שני הימאים היו למעשה סוכני מוסד שהפליגו במסווה של מלחים, וכי הגיעו לברצלונה כדי להיפגש עם מי שרצחו אותם. בתוך שטף הדיווחים צף שם שהקפיץ מיד את משפחת אלפסי ומכריה: על פי הרשויות בספרד, מי שתכנן את הרצח הכפול היה הישאם אל-כורדי.
כותרת הריאיון שהעניקה חוה אלפסי לנחמה דואק באוקטובר 1985 הייתה "רוצח הימאים חטף את בתי". זה היה ימים אחדים לאחר שצצו הפרסומים המטלטלים בספרד, והנה שמו של אל-כורדי שוב הוזכר בתקשורת הישראלית כחשוד – הפעם גם ברצח כפול. באותו רגע היה נדמה אולי שתעלומת איילה אלפסי נמצאת על סף פיצוח, אבל מהר מאוד התברר שזה עוד מבוי סתום. כוח 17 של ארגון פתח קיבל אחריות לרצח הימאים, ואילו עקבותיו של אל-כורדי נעלמו לגמרי. גם עכשיו, לאחר שאלפסי פנה למגזין mako בבקשה שנציף מחדש את סיפורה של אחותו, כל ניסיון להתחקות אחר אל-כורדי עלה בתוהו.
אלפסי עצמו, שנעצר לראשונה בניסיון להשיג מידע, נסחף עם הזמן לפשע. הוא ריצה עונשי מאסר ממושכים על עבירות אלימות, רכוש וסחר בסמים, והיום – כשהוא בעצמו אב לארבעה, אזרח מן השורה שמנהל עסק לפלדה, מסגרות ועבודות במה – הוא מכה על חטאי השנים ההן. "השארתי את עולם הפשע מאחוריי והחלטתי להשקיע את כל כולי בהקמת משפחה", הוא אומר. "הקמתי עסק, ונתתי לילדים שלי את כל תשומת הלב שלא קיבלתי בילדות".
אלא שדווקא במהלך שנותיו בכלא זימן המקרה לאלפסי שיחה בלתי נשכחת על גורלה של אחותו. "ב-1999 שלחו אותי לשבת בכלא באר שבע, ופגשתי שם תושב עזה שאמר לי שהוא הכיר את הישאם ואת אחותי", הוא מספר. "האסיר ההוא תיאר בפניי קעקוע של פרפר שהיה לאיילה, והייתי בהלם. זה היה פרט שמעטים ידעו עליו".
"שאחד המקורבים של הישאם ניסה לאנוס את אחותי בכוח, וכשהיא סירבה הוא פגע לה בראש עם חפץ גדול והרג אותה. הוא אמר לי גם שהישאם ושני אנשים נוספים קברו את איילה בקבר מאולתר בדהנייה, ושהישאם הצליח לברוח מעזה דרך מנהרה ברפיח והגיע בהמשך לתוניס. היה גם סיפור על איש עסקים מיפו שנסע לתוניס ולמד שם שהישאם נרצח על ידי אנשי פת"ח בחשד לשיתוף פעולה עם ישראל".
