בפוסט ארוך שפרסם בטוויטר כתב: "אני רוצה להתייחס בהרחבה לפרסום עלי ב"הארץ" ביום חמישי:

סליחה. עברו עלי כמה ימים מטורפים ולקח לי רגע לנסח בבהירות את המחשבות. עד ה-30 באוקטובר חשבתי שאני האדם השנוא ביותר בישראל. בכל זאת, רבתי עם כל כך הרבה אנשים כדי לוודא שביום שאפול יהיה מי שידרוך על הגופה. במקום זה אני מקבל המון הודעות אהבה. מאות ואלפים. תודה לכל מי שכתב וסליחה למי שלא הגעתי לענות.

המון אנשים מרגישים שבגדתי בהם. כעיתונאי, כותב, פרשן, מה שלא יהיה – אני חי מהצופים, מהקוראים, מהמקורות. הם נותנים בי את אמונם ומבטחם. ואותם איכזבתי ובהם פגעתי. אז אני רוצה להסביר קצת יותר, ולפרט את שרשרת הטעויות שלי שהובילה בסופו של דבר לטעות אחת ענקית.

את בחירות אפריל 2019 בהן שימשתי ככתב הפוליטי של הארץ, סיימתי מותש ועייף. עבדתי מסביב לשעון. ובמעט הפנאי לא ישנתי בכלל כי היו לי שני ילדים קטנים. מצבי הפיזי לא היה משהו. נראה לי שאת זה אפשר לראות מהתמונות.

שקלתי לעזוב את העיתונות ולחפש חיים רגועים יותר ופחות פסיכוטיים, וכן, גם מתגמלים יותר. כפי שאמרתי, ב"הארץ" לא רצו להעלות לי את השכר, אחרי 20 שנה במקצוע, הישגים לא רעים וים מכתבי הערכה, קיבלתי משכורת שלא שילמה על 2 ילדים קטנים בגן. כדי לא להעלות לי את השכר, אלוף בן אישר לי לעשות חלטורות. אז עשיתי.

חלקתי את מחשבותיי עם חברים. שרוליק איינהורן פתח באותו זמן את חברת הייעוץ שלו, והציע לי לבוא לעבוד איתו במשרה מלאה. התלבטתי. בינתיים הסתמן דד לוק פוליטי ובחירות נוספות. הרגשתי שאני לא יכול לעזוב את העיתון ככה באמצע בחירות. אז עשיתי החלטה גרועה מאוד, מטופשת, מטומטמת, שהובילה להחלטות גרועות נוספות. סיכמתי איתו שאייעץ מהצד כמה חודשים, כפרילאנסר, ואם זה מעניין אותי, נעבוד במשרה מלאה. לא חשבתי על המשמעות של זה לעומק. למעשה לא חשבתי, נקודה.

נתתי שירותים בבחירות בבלקן. קיבלתי משימות עריכת תוכן וביצעתי. סיכמתי איתו שאיש לא יידע על הקשר. בשבילו, ובשבילי. לא רציתי שאף אחד ישתמש בשם שלי למטרה שאינה עיתונות. 25 שנה במקצוע, ראיתי הכל מכל בעולם החלטורות, כולל ב"הארץ", כולל במטיפי המוסר מדה מרקר שעושים כנסים עם בנקים. דברים מגונים, לא אתיים. מבחינתי, זו הייתה הדרך האתית הטובה יותר. להתפרנס מחוץ למדינה. בבלקן אין לי ניגוד עניינים, כי זה פשוט לא מעניין כלב ולא רלוונטי בכלום לעבודה שלי. העבודה הייתה מאחורי הקלעים של קמפיינים: לקרוא סקרים, לפלח מצביעים פונטציאלים, לחדד מסרים: פנסיות, חינוך, בריאות, רווחה. יש לי הבנה בזה.

ישנה טענה נגדי שבאותו זמן איינהורן עבד עם הליכוד. הוא אכן סיפק שירותים לליכוד. לא חשתי בניגוד עניינים כלשהו, כי אני לא חושב שאפשר לחשוד, ולו לרגע קט, שהייתי סלחן בצורה כלשהי לליכוד. 80 אחוז מהחיים שלי מוקדשים להצביע על הסכנות של העומד בראשות הליכוד. לשנינו היה ברור שהעבודה היא הבלקן בלבד. מעולם הוא לא ביקש ממנו שארד מביבי, שרה, אוריך, או כל אדם כלשהו. גם אם היה מבקש היה נענה בשלילה. אפשר פשוט לקרוא את מאות אלפי המלים שכתבתי.

בעיתון ידעו שאני חבר שלו. לא הסתרתי זאת. להיפך. ביקשו ממנו דרכי טובות כל הזמן – כמו להופיע בכנס של הארץ ערב הבחירות. היו מוכנים לעשות הכל שיבוא. ואני אראיין, כי אני חבר שלו. ביקשו שגם איעזר בו לאמת סיפורים לבדוק דברים. בעיתון שמחו מהקשר ומהנכס.

אחרי בחירות 2 הגיעו בחירות 3 והקורונה. גם אז רציתי לעזוב, אבל הקורונה טרפה את הכללים. מי ידע מתי נחזור לחיים, ולוותר על הכנסה כלשהי באותה תקופה פסיכית היה נראה לי החלטה מופקרת למשפחה. בסופו של דבר, ערב בחירות ארבע במרץ 2021, התפטרתי מתפקיד. עברתי לתפקיד כותב טורים ומאמרים.

בזמן הזה התחילו להיפתח בפני אפיקי פרנסה נוספים במדיה, והפחתתי משמעותית את הקשר העסקי עם איינהורן. נשארתי קצת כטובה חברית. ב-2024, כשהתחלתי להגיש עם אופירה, אמרתי לאיינהורן שדי, מיציתי. זה משעמם אותי. אני בחוץ. סיימתי באביב של 2024 פרויקטון אחרון קטן ובזה תם הקשר המקצועי ביננו. גילוי נאות: הוא חבר שלי ואני אוהב אותו.

אני חוזר כאן על מה שאמרתי למנהליי ב"הארץ": שום דבר מהקשר העסקי הזה לא השפיע ולא חדר לעבודתי העיתונאית – לא "בהארץ" ולא בשום מקום אחר. ההפרדה היתה מוחלטת.

לא היה לי כל מושג שאיינהורן עובד בשביל קטאר. לא ישבתי איתו באותו משרד באופן פיזי, אני לא גר בבלגרד, לא הכרתי את כל הלקוחות שלו ובטח לא את השותפים שלו. עם אוריך לא דיברתי מילה 6 שנים. הפעם הראשונה שנודע לי על קטאר זה מפרסום של בר פלג בנובמבר 2024. כעסתי מאוד ששרוליק לא אמר לי. לא שזה משנה.

עכשיו אפשר להגיע לפיל בחדר. הבעתי דעה בפרשת קטאר בלי להצהיר על ניגוד העניינים שלי. חוזר ואומר: עשיתי טעות שהתבטאתי בלי גילוי נאות מלא.

אני כופר בפליליות פרשת קטאר. גם ראש אגף החקירות במשטרה. אגב. אני לא לבד. היא פרשה שראויה לדיון ציבורי. גם פליליזציה של דיון ציבורי ראויה לדיון. אני רוצה להסביר בצורה מסודרת גם למה אני כופר.

אפשר לטעון שהכפירה שלי מונעת מהחברות.

אפשר לטעון שהיא מונעת מזה שקיבלתי כסף בעבר מאיינהורן.

אפשר אבל גם, להתייחס לגופו של עניין. להידיין. להאיר נקודות.

כשאני נכנסתי ל"הארץ" ב-2008 הדגל של העיתון היה זכויות האדם. גאוותו של העיתון היה גדעון לוי. אבל השמאל הליברלי התחלף בשמאל הרל"ביסטי. אורי משגב (שהוא מצויין ואני אוהב אותו) הוא הסמל החדש.

זכויות אדם בעיני הן קדושות. הן המבדיל בין קטאר לבין ישראל. היום, אין זכויות אדם, יש זכויות חברי התומכים בפוזיציה שלי. זה לא חוכמה להילחם על זכויות האדם של מי שבמחנה שלך, אלא במי ששונה ממך. להילחם על זכותו של מחבל נוח'בה לקבל יחס הולם, מזון וביגוד מתאים, כן, למרות שהיה אונס אותי לו היה יכול. לתמוך גם בזכויות האויב הכי גדול שלי, זה בעיני הבסיס.

בעיתון שאני גדלתי בו, המשטרה החשאית, השב"כ, היה גוף מגונה. פרקטיקה של מדינות אוטוקרטיות, שוטרי חרש שלא חייבים דין וחשבון לאף אחד. בעיתון שאני גדלתי בו, נלחמנו, יום יום, ואני חייב מילה טובה לאלוף בן על כך, על שימוש מוגזם בביטחון המדינה כדי לסתום פיות, לעצור ולהפחיד אנשים. להשתיק מידע. לייצר עננה. שופטים שהיה להם אומץ לעמוד מול השירות היו מועלים על נס. משקלם היה נמדד בזהב.

בעיתון שאני גדלתי בו, היו נלחמים בחקירות הדלפות כמו הבילד. אבל אלה מדליפים שאנחנו לא אוהבים והדלפות שלא טובות לנו, אז זה פתאום בסדר שחוקרים. לא סתם חוקרים, מחזיקים אנשים בלי עורך דין בגלל הדלפה! איפה מאמרי המערכת מלאי החשיבות עצמית? איפה זכויות האדם? העיתון מעסיק את ענת קם שהדליפה – כל הכבוד לה – להוקיר לה תודה על הנזק שנגרם לה מההדלפה. זה מעשה אצילי בעיני. כך צריך לנהוג במדליפים. אני בעד הדלפות. תמיד. לבילד, לערוץ 14, לפודקאסט הריצה של אורי אוזן, לטלגרם של אבישי גרינצייג. גם עלי "הדליפו" עכשיו מידע. אז? אני עיתונאי, אצא נגד הדלפות כי זה אני?

ב-2016 כשנעצר ועונה עמירם בן אוליאל, כתבתי באופן חריף נגד זה. למרות שבן אוליאל יהודי מתועב ששרף ילד. כבר באותם ימים, לא יכולתי שלא להבחין בשינוי הכיוון. עינויים, שהיו הדבר המגונה ביותר בעיתון, פרקטיקת השב"כ הרדיקלית ביותר, פתאום זה בסדר, כי לא מישהו מהמחנה שלנו. זה היה רק הפרומו. נזקי הביביזם, והאנטי ביביזם. מי איתנו מי נגדנו.

בכל עמודי החדשות, לא פורסם דבר ביקורת אחד על חקירת קטאר, ועל השאלה הבסיסית – מה העבירה כאן, בעצם? מי היה מאמין שעיתון הארץ הפך להיות להקת המעודדות של השירות החשאי ושל המשטרה. העיתון שחרט על דגלו את שלטון החוק, פתאום יש שופטים שלא נוחים לו. השופט מזרחי הפך למשת"פ. "יש לו מניע זר לא בהכרח מקצועי" זעק אחד הכתבים, שידוע בביקורות שלו על המשטרה בכל תחום, אבל פה, כאחרון כתבי החצר. פרס סוקולוב לפוזיציה.

מסבירים לי, שזה לא סתם ניגוד עניינים, זה ניגוד עניינים עם קטאר! ראשית פרשת קטאר בעיני, היא בתפיסה שהשתרשה בשמאל החל מ2015 ואילך, שצריך להיות יותר ימני מנתניהו כדי להביס את נתניהו. לזיין את הערבים יותר חזק ממנו. ומשנתניהו עשה את הטעות הקשה והעדיף את הכסף הקטארי על פני הכסף של הרשות, כדי לעקוף אותו מימין, הרבו לתאר את קטאר כדמון מחריד ונוראי.

כן, קטאר היא מדינה מאוד מאוד בעייתית. בראש ובראשונה, היא מפעילה את אל ג'זירה שהיא זרוע תעמולת טרור 24/7. הרצי הלוי אמר פעם בשיחת רקע, שמה שנשאר לחמאס זה "החטופים ואל ג'זירה". הוא צדק.

קטאר היא דיקטטורה שלא צריכה לקבל את אירוח המונדיאל. גם לא סעודיה ולא רוסיה. לא מגיע למדינות האלה פרס. לכן דיברתי בלהט נגד זה. לא תאמינו, אפשר שיהיה דעות רבגניות. ביקרתי גם בדוחא, ללא קשר לאיינהורן, במימון של "הארץ" (למתעניינים – לא קיבלתי מתנה מטוס פרטי, אבל כן קיבלתי 10 תמרים ממולאים באגוזים). פגשתי שלל מקורות עיתונאים. שהביאו לי כמה מהסיפורים הגדולים שפרנסו ראשיות ופושים ב"הארץ".

לא הייתי עובד בשביל קטאר. אני גם לא הייתי עובד בשביל סין, מדינה מתוחכמת הרבה יותר, שמחזיקה בחיים את איראן והציר האנטי ישראלי. האינטרס של קטאר זה להיות בסדר עם כולם. גם עם ישראל. ראשי מודיעין של ישראל לא מנהלים קשרים עם ראשי המודיעין של איראן, כי היא מדינת אויב אמיתית. אבל עם קטאר הם כן. כי זה משחק מורכב מאוד.

טוענים נגדי שלא רק שלא ביקרתי את פרשת קטאר אלא גם פרסמתי מאמר נגד מצרים. תמיד שוכחים הקשר – הוא פורסם אחרי שחייל מצרי הרג שלושה חיילים ישראלים, לא מעשה "שלומי" בעיני. הסכם השלום עם מצרים הוא הסכם שלום *מדהים* והחשוב בתולדות מדינת ישראל. אבל לא צריך לטאטא בעיות. אחרי הפיגוע, הצפתי אותן. זה תפקידי. רק בעידן המטומטם של היום, נוצרה המשוואה "נגד מצרים ובעד קטאר" כאילו זה הפריזמה היחידה של הגלקסיה. אני מקווה שמצרים תחזק עוד ועוד את הסכם השלום איתנו, ואנחנו נחזק אותם.

אם כבר, בגלל חברותי עם איינהורן, שתקתי יותר מדי בפרשה. לא רציתי להיתפס כבעל פוזיציה. כתבתי מאמר ל"הארץ" ששלחתי לביקורת עמיתים והחלטתי לחכות איתו עוד קצת לפרסום, כי אולי אני טועה ומוטה, והחקירה תראה אחרת.

פה הגיעה הטעות השנייה שלי. כשאמרתי בטלויזיה את דעתי על הפרשה, למרות שההתקשרות נפסקה חודשים רבים. חשבתי שזה פוטר אותי חלקית. זה לא. אני מצטער על כך.

לא אמרתי לציבור, כמו שלא אמרתי ב"הארץ", על ההתקשרות העסקית, כי באקלים הפסיכי שיש סביב פרשת קטאר, זה היה מסיט את הדיון מגופו של עניין, לגופו של אדם. מאוד קשה לנהל דיון ענייני. אני כנראה האחרון בישראל שעוד מאמין בדיונים עניינים. וגם לי יש אשמה בזה, בצורה שבה התנהלתי. בזה שהסתרתי את הקשר בעבר.

זו הייתה טעות. לא מכבס את זה לרגע. הטעות הראשונה של לחלטר בבלקן התחברה לטעות שנייה של להסתיר את זה, ויצרה טעות שלישית. זה הלקח שלי לחיים: טעות מתקנים באמת, לא בטעות שנייה. אין מה להיכנס למחילת ארנב של טעויות. גם אם זה אנושי. אלא למצוא את האומץ הפנימי ולצאת מזה.

אני מתנצל בפני כל מי שאיכזבתי וציפה ממני ליותר. אתם צודקים. אני משתדל להיות זמין, 050-5204118 לכל מי שרוצה לדבר איתי".